החמישייה!

כבר הרבה שנים לא הייתי כל כך חם על ה-NBA. אני עדיין חושב שהליגה גדולה מדי, שהעונה ארוכה מדי, שהתהום בין האינטנסיביות של הפלייאוף למעין אפאתיות של העונה הרגילה עמוקה מדי, גם השעות של המשחקים לא נושאות חן עם הגיל, ורוב השדרים והפרשנים הישראלים כמעט הורסים את החוויה. ועדיין: אני חם. יש שחקנים שאני ממש רוצה לראות העונה. את חלקם ראיתי עשרות ומאות פעמים אבל בנקודה הזאת על רצף הזמן אני מרגיש שאני אראה מהם משהו שונה. משהו שלא ראיתי אף פעם. וזה מבחינתי הליבה של הרצון לראות ספורט: השאיפה לראות משהו שלא ראית אף פעם.

הנה חמשת השחקנים שאני הכי רוצה לראות העונה ב-NBA:

5. דווייט הווארד (אורלנדו מג'יק). ההפסד לבוסטון בחצי גמר המזרח בעונה שעברה היה משפיל מבחינת הווארד, אתלט פסיכי ושחקן ההגנה המצטיין ב-NBA בשנתיים האחרונות. בוסטון הלבינה את פניו ברבים כשלא הביאה עליו שמירה כפולה לאורך כל הסדרה וחשפה את הבלוף שלו: משחק ההתקפה. מה הווארד, שלא למד בקולג' והגיע לליגה מהתיכון, עשה? הלך ללמוד התקפה אצל האקים אלאג'וואן - הסנטר הכי מלוטש בהיסטוריה. אלאג'וואן עבד עם האוורד על חמישה מהלכים פשוטים עם הגב לסל. בעונה שעברה, כשברשותו אפס מהלכים עם הגב לסל וכשהוא חי מריבאונד התקפה ושאריות נוספות, הווארד קלע 18 נקודות למשחק. אם הוא מיישם 20% ממה שאלאג'וואן לימד אותו - ולהווארד יש מספיק רגש לכדור ולמשחק כדי ליישם יותר מזה - הוא גומר את העונה עם מינימום 25 נקודות למשחק, ונעשה סנטר היסטורי בפוטנציה.

 דווייט הווארד, אורלנדו מג'יק, NBA / צילום: רויטרס

4. קווין דוראנט (אוקלהומה סיטי ת'אנדר). דוראנט רשום כ-2.06 מטר אבל קווין לאב ממינסוטה, חברו לנבחרת ארה"ב שזכתה באליפות העולם הקיץ, אומר שזה בולשיט, "הוא הרבה יותר קרוב ל-2.13 מטר". דוראנט גם רשום כסמול-פורוורד, אבל אני אומר לכם שגם זה בולשיט: מדובר בשוטינג גארד הכי ארוך בתולדות המשחק. בעונה שעברה, השלישית שלו בליגה, לדוראנט היה קייס לגיטימי לתואר ה-MVP (סיים שני) והוא זכה בתואר מלך הסלים (30.1 נקודות למשחק). מאז הוא (א) הוביל קבוצה לתואר בינלאומי כמעט לבד, ו(ב) עבד לראשונה בחייו עם מאמן מהאליטה של הכדורסל, מייק ששבסקי. הדברים האלה מוסיפים אמינות לדיבור הדי רציני שמסתובב בחדרי ההלבשה ובעיתונות האמריקנית על כך שאולי דוראנט הוא השחקן הגדול של דורו, לא לברון ג'יימס.

 קווין דוראנט, אוקלהומה סיטי ת'אנדר, NBA / צילום: רויטרס

3. בלייק גריפין (לוס אנג'לס קליפרס). את גריפין, הבחירה הראשונה בדראפט 2009, בקושי ראיתי: הוא שיחק בקולג' לא חשוב ולכן לא משודר (אוקלהומה) והחמיץ את כל עונת הרוקי שלו בגלל פציעה. ממה שראיתי במכללות, אני זוכר פאוור-פוורוורד עם כוח אדיר שנראה כמו גבר בין ילדים. העונה גריפין ייתקל לראשונה בגברים, אבל ביל סימונס מ-ESPN, כותב הספורט הטוב בעולם ובעל מנוי לקליפרס כבר שבע שנים, סבור שזה לא מאוד משנה, כי "הוא כבר עכשיו המסיים הכי טוב בין הגבוהים בליגה; הריבאונדר השני הכי טוב בליגה אחרי דווייט הווארד; ומישהו שמתעופף בחוסר זהירות כזאת שאתה כל הזמן דואג שהוא ישבור את הרגל, את הגב, את הצוואר... פשוט אין אף אחד כמוהו כרגע. אתה לא יכול להוריד ממנו את העיניים".

 בלייק גריפין, לוס אנג'לס קליפרס, NBA / צילום: רויטרס

2. דריק רוז (שיקגו בולס). לאחר שהפסידה במירוץ ללברון ג'יימס, שיקגו שקלה בשלב מסוים טרייד כדי להביא את כרמלו אנתוני מדנבר. רוז, הבחירה הראשונה בדראפט 2008 וכבר היום בין חמשת הרכזים הטובים בליגה, בכל מקרה לא היה אמור להיות חלק מהעסקה, אבל המחשבה מאחוריה היתה להביא סקורר מוביל לצדו כדי שהוא יוכל להתרכז יותר בניהול המשחק ופחות בייצור נקודות. רוז הוא אולי מייצר הנקודות הכי יפות ב-NBA: במגרש הפתוח הוא רץ במהירות של ראנינג-בק וקופץ לגבהים של ווייד-רסיבר בפוטבול, בהתקפה העומדת השליטה ההארלם-גלובטרוטרית שלו בכדור והטעיות הגוף הפכו אותו לחודר הטוב בליגה, ובעונה שעברה הוא פיתח קליעה סולידית פלוס מחצי מרחק וסולידית מינוס מהשלוש. העונה, עם קרלוס בוזר שהוחתם בסופו של דבר במקום אנתוני וייתן את ה-18 נקודות לערב כשהשבר בידו יחלים, רוז יאיים על תואר הרכז הטוב בליגה.

 דריק רוז, שיקגו בולס, NBA / צילום: רויטרס

1. לברון ג'יימס (מיאמי היט). ג'יימס יודע שהוא יסתובב כל העונה עם לוח מטרה על הגב. הוא אכל הרבה חרא, הרבה יותר מדי, בגלל המעבר למיאמי. מה שאומר שאנחנו נראה ג'יימס שונה. סימונס מנסח זאת כך: "לברון של לפני ההחלטה שיחק עם פאסון של גדול ומאושר מהחיים. לברון של אחרי ההחלטה הוא כולו ביזנס. יש לו אדג'. הוא משחק כועס. הוא במצב רוח של Fuck You".