באיזה מדינה כדאי להשקיע?

 החומה הסינית סין אסיה / צלם: פוטוס טו גו

בשיטה הסינית נדמה שאסור להצליח יותר מדי, בייחוד לא באחת התעשיות שבהן המדינה החליטה להישאר הגורם הדומיננטי: תעשיית הרכב, התקשורת, המחצבים, אנרגיה ופלדה.

יש בתעשיות אלה חברות פרטיות, אולם כשהן מגיעות לגודל מסוים הן מקבלות הצעה שהן לא יכולות לסרב לה להתמזג לתוך חברה ממשלתית המובילה בתחום.

כך על-פי בלומברג אירע לאחרונה ל-Zhejiang Auto Co. Gonow חברת רכב מצליחה במיוחד שהתמחתה במיני וואנים לחקלאים מסין ועד פרו.

באפריל השנה הסכימה החברה להתמזג לתוך Guangzhou Automobile Group Co. שנמצאת בבעלות המדינה. בלומברג העריכו ש"רשות החברות הממשלתיות" הסינית השקיעה יותר מ-800 מיליארד דולר ברכישת שליטה בחברות שונות ב-2008.

המימון כמובן הגיע מהבנקים הממשלתיים שנתנו אשראי בהיקף כ-1.4 טריליון דולר. לא מפתיע שהכלכלה שם צומחת. כוח נוסף שהממשלה הסינית לא מתביישת לנצל לפיתוח התעשייה המקומית הינה הקניית יתרון במכירה לחברות ורשויות ממשלתיות.

הללו מכוונות לרכוש קודם כל תוצרת מקומית ורק אח"כ במידת הצורך מוצרים מיובאים. חשוב אולי להדגיש כי ההתפתחות של החברות הממשלתיות איננה מוגבלת לסין היכן שזה רלוונטי ואפשרי הם יוצאים החוצה - החל מיצוא רכב דרך התשובה הסינית לסולל בונה Construction Engineering Corp.

China State הבונה נמלים בסרי לנקה, פסי רכבת בטנזניה ואצטדיונים בג'מיקה.

שש החברות הגדולות ביותר בבורסת שנגחאי וחמש משש החברות הגדולות במדדHangהנג-סנג של הונג קונג הן חברות סיניות שבעל המניות הגדול שבהן הוא ממשלת סין.

לשיטה הסינית יש שם - state-directed capitalism קפיטליזם בחסות המדינה.

שיטה שיש הטוענים שמתאימה למדינות מתפתחות באשר הם מונעת בפועל מחד התפתחות של אוליגרכיים כפי שארע ברוסיה ומאידך השתלטות של קונצרנים רב לאומיים (שלא לומר אמריקאים) על תעשיות הליבה בסין.

על פניו זה כמובן נשמע הגיוני אבל שאלת המפתח היא כמובן למי נותנים לנהל את האופרציה, עד כמה הוא מוכשר וכמה מהר הכוח יסאב את המערכת.

 מתחם חברת אינפוסיס, בנגאלור, הודו / צלם בלומברג

לכו על זה

השיטה ההודית היא, בניגוד לסינית שהיא 'בגלל המדינה' - למרות המדינה. על-פי האוקנומיסט הכח המניע את הכלכלה ההודית הינו מליוני יזמים חרוצים הפועלים במרץ לבנות את עולמם.

החל ממיליוני עסקים קטנים ובינוניים מקומיים דרך מספר לא מבוטל של קונצרנים בין לאומיים שהמפורסם שבהם הוא בוודאי טטה. השמות המוכרים יותר לנו כישראלים הן אולי חברות הפרמה הגנריות שבדומה לטבע הצליחו להתפתח הן בארה"ב והן באירופה.

בניגוד להתפתחות בסין לפחות חלק מהחברות ההודיות שהצליחו גלובלית נרכשו על-ידי מתחרות בינלאומיות כך Mylan רכשה את Matrix ההודית ו- Daiichi-Sankyo היפנית רכשה את רנבקסי שהיא אולי חברת התרופות המובילה בהודו.

רכב באלפיים דולר, ניתוחי לב במחיר מבצע הם חלק מהבשורות שהפיתוח ההודי הביא לעולם בשנים האחרונות וסייע להניע את גלגלי הכלכלה המקומית.

בוא בזמן מדינות המערב מעבירות יותר ויותר תעשיות עתירות ידע להמשך פיתוח בהודו שבדומה לסין יכולה לספק זרם בלתי פוסק של עובדים אולם בניגוד לסין אין חשש להשתלטות על הידע והתעלמות מזכויות היוצרים.

 ארצות הברית ארה

אם תעשו מה שאנחנו רוצים תקבלו פרס

לאמריקאים יש שיטה של תמריצים. במקרי קיצון כפי שראינו בשנתיים האחרונות המדינה ממש תיקח פוזיציה אבל עד כמה שאפשר והיכן שאפשר ההעדפה הברורה היא לתת תמריצים שיעודדו את השוק הפרטי לפתח את התחומים שבהם למדינה יש עניין אסטרטגי.

אורמת למשל מאוד נהנית ממדיניות זו מהטבות מס ומענקי פיתוח בתחומי האנרגיה המתחדשת. הבעיה היא שזה לא תמיד עובד. לאחרונה לדוגמא פרסם האקונומיסט מאמר על החשיבות שממשלת ארה"ב רואה בפיתוח כורים גרעיניים כמקור נקי ויציב לחשמל. מסתבר שממשל אובמה שילש את תוכנית ההטבות שפיתח בוש והקצה 54 מיליארד דולר כערבויות לחברות המעוניינות לפתח את תחום הכורים הגרעיניים.

לא רק שלא נולדו יוזמות חדשות כתוצאה מהעידוד הזה אלא אפילו חברות שהיו בתהליך הקמה נטשו לאחרונה פרויקטים שהיו בתהליך עבודה. המציאות בה תהליך קבלת אישור רגולטורי להקמת כור דורש כיום לפחות ארבע שנים בארה"ב, מחיר החשמל העתידי לא מובטח בוודאי לא בטווח של עשור, הטווח שעשוי לקחת תהליך הקמת כור, וההבטחה הגלומה בפיתוח שוק לפליטות פחמן אף היא עדיין רחוקה ולא ברורה הופכים את העידוד הממשלתי המוצא ללא רלוונטי.

בעיני משקיע אין כאן טוב או רע נכון או לא נכון אבל למי שמעז ומשקיע מחוץ לבורסה בתל-אביב חשוב להבין באיזו סביבה רגולטורית פועל מושא השקעתו המתוכננת וכיצד סביבה זו עשויה להשפיע לחיוב או לשלילה על התפתחות ההשקעה.