איפה הקהל של הפועל?

1. היה עצוב להיות אתמול (ג') בבלומפילד. לא בגלל התוצאה שקבעה כי בפעם המי-יודע-כמה קבוצה ישראלית לא עושה שום דבר באמת שווה-ערך בליגת האלופות. אלא בעיקר בגלל המבט על היציעים מרובי הקרחות. כרטיסים נותרו בקופות. בשפע. לרגע אפשר היה לחשוב שאלו מאור מליקסון והפועל ב"ש שהגיעו לבלומפילד, ולא ראול, הונטלאר ושאלקה.

הנהלת הפועל יכולה לזקוף לעצמה את אחד הכישלונות השיווקיים הגדולים ביותר. שיעור מופת ב"איך לוקחים ביקוש מטורף, היצע קטן, ועדיין לא מצליחים למכור כמו שצריך את המוצר שיש לנו ביד". 11 אלף המקומות שקיימים בבלומפילד לאוהדי הפועל ת"א במשחקי צ'מפיונס ליג הם כמות קטנה מאוד. הקהל של הפועל הרבה יותר גדול מזה (כ-26 אלף אוהדים אדומים הגיעו לגמר הגביע בעונה הקודמת). האוהדים של הפועל היו צמאים לחוות את חוויית ליגת האלופות בפעם הראשונה. בקיצור, כל תנאי השטח היו מצוינים. ואז מישהו בהנהלת הפועל החליט להיות גרידי.

מנויים לשלושה משחקים ליציעים 7 ו-8, עם תנאי צפייה סבירים (אבל ממש לא היציעים הטובים ביותר בבלומפילד) נמכרו ב-275 שקל למשחק. סתם כדי להבין את הפרופורציות: ב-275 שקל אפשר להשיג כרטיס ליציע משובח בסטמפורד ברידג' לכל אחד ממשחקי הפרמיירליג של צ'לסי. רק שיש שלושה הבדלים מהותיים בין לונדון לתל-אביב: הכדורגל שם הרבה יותר טוב, המתקנים שם הרבה יותר מפוארים, והשכר הממוצע במשק מתקרב שם ל-13 אלף שקל בחודש (60% יותר מאצלנו). אין דוגמה לאף מקום בעולם שבו משחק צ'מפיונס ליג משלב הבתים עולה ב-240% יותר ממשחק ליגה (80 שקל ליציעים 7 ו-8 במשחקיה של הפועל ת"א בליגת העל).

לא ברור איזו אג'נדה הנחתה את הנהלת הפועל כשהיא קבעה את מחירי הכרטיסים המופרעים האלו. בעצם כן ברור: הרצון לקזז את אובדן ההכנסות הפוטנציאליות מאירוח המשחקים באצטדיון ר"ג, שבו היה ניתן למכור הרבה יותר כרטיסים. אלא שבהתחשב בעובדה שאפילו בלומפילד הקטנטן לא מצליח להתמלא עם המחירים המופרכים שנקבעו, הרי שהנהלת הפועל הפסידה כאן מכל הכיוונים.

אוהדי הפועל, לפחות אלו מביניהם שאינם צרכנים שבויים ומכורים לקבוצה שלהם, הבינו את הטריק שמנסים לעשות על הגב שלהם ושמרו את הכסף בארנק. למזלה של ההנהלה היא הצליחה למצוא 8,000 צרכנים שבויים שכן קנו מנוי לליגת האלופות. פראיירים לא מתים.

 טוטו תמוז במשחק של הפועל ת

2. "בצ'מפיונס ליג, ההבדלים הם בדקויות". את המשפט הזה זרק בתסכול אלי גוטמן אחרי תצוגה נוראית של הפועל לפני שבועיים בהפסד בשאלקה. המשפט הזה כל כך רלוונטי גם היום.

הפועל נתנה אתמול ב-0-0 מול שאלקה את המשחק הטוב ביותר שלה בקמפיין הנוכחי. היא הצליחה לייצר 6 איומים למסגרת. שיפור מרשים לעומת משחק הפתיחה בצ'מפיונס בבנפיקה (בעיטה אחת למסגרת). אבל דווקא במשחק הכי טוב נחשפים הליקויים במלוא תפארתם - כשטוטו תמוז, חלוץ טוב ברמה הישראלית שכובש מדי פעם שערים בליגת העל, צריך להכניע את השוער הראשון של נבחרת גרמניה מנואל נוייר.

ההתקפה של הפועל ת"א, על שלל הכישרונות שלה, זאת שכבשה 87 שערי ליגה אשתקד, הצליחה לייצר רק שני שערים ב-360 דקות בליגת האלופות.

אחד הטרנדים האהובים על פרשנים ומאמנים הוא לדבר על "מגמת צמצום הפערים בכדורגל האירופי". אז או שזה משפט סתום שאין מאחוריו כלום, או שאנחנו בישראל עדיין תקועים בכלל בכדורגל האסייתי. אחרת אי אפשר להסביר את ההתבטלות המוחלטת של הפועל בקמפיין האירופי, התבטלות שמגיעה שנה אחת בלבד אחרי קמפיין ישראלי עלוב אחר עם 0 שערים ו-0 נקודות של מכבי חיפה.

ליגת האלופות היא לא הליגה שלנו. את הפרחים על ההשתחלויות של הישראליות לליגה הזאת בשנתיים האחרונות צריך לשלוח לפלאטיני.