הדבר הראשון שמכה בי הוא ריחו של הטחב. ריח מתקתק ומחניק, שילוב של לחות גבוהה, חום והיעדר אוורור. הטחב הוא אימת בעלי הבתים בפלורידה. כמעט כל הדירות שראיתי היו במצב דומה והדיפו ריח דומה. דירות ובתים ריקים לגמרי, כאילו מעולם לא גרו בהם. בחוץ שמש מסנוורת. 41 מעלות חום, 80% לחות. כשיוצאים מהמכונית הממוזגת, המשקפיים מתכסים באדים עבים.
אוונטורה, אחת הערים היוקריות במחוז מיאמי-דייד. המתווך ואני מטפסים לקומה השישית. הדירה בתהליך עיקול ומוצעת למכירה על-ידי הבנק. היא ריקה זה שנתיים. לולא המזגן שאוורר קצת את המקום, היינו צריכים להיכנס חבושים במסכת אב"כ. המתווך מזהה את המצוקה וקופץ מיד לשלב הבא. "את הרי לא הולכת לגור פה", הוא ממהר להרגיע, "צריך לשפץ רק את מה שחייבים כדי להשכיר. 5,000 דולר השקעה". הוא נותן לי חוברת עם כל הפרטים. המחיר: 91,900 דולרים. חץ קטן מכוון מטה מאותת שאפשר להתמקח.
כבר חודשים שפלורידה מככבת ברשימת המדינות בעלות שיעור עיקולי הבתים הגדול בארצות הברית, ובמחצית הראשונה של 2010 עלה שיעור זה ב-75%. "זה לא סוף התהליך", אומרת ננסי מנגל, מתווכת וברוקרית נדל"ן. "אנחנו נמצאים היום כבר בגל השלישי של עיקולים מסיביים. יש עוד דירות בדרך".
הסיפור המלא יפורסם הערב (ה') במגזין G של "גלובס"
סיפורים נוספים השבוע ב-G:
■ ראיון נדיר עם אלוף דן הראל הפורש מצה"ל
■ האוטוספר - הנשק הסודי של הבדואים בנגב לשבור את הסטיגמה
■ וגם: מה חיפשו בכירי ערוץ 10 בבתיהן של 14 משפחות בפריפריה?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
