היכל התרבות באריאל נחנך ללא הפרעה

בסופו של יום, אין הצהרה המסכמת בצורה קולעת יותר את ההמולה שליוותה את פתיחת אולם המופעים החדש באריאל אמש, מאשר זו של ראש העיר רון נחמן שבמהלך הקוקטייל החגיגי שקדם להעלאת המסך הכריז מול עשרות העיתונאים וצוותי התקשורת: "תודה לכל החתומים על מכתב האמנים. תודה לקוטלר, תודה לסובול, תודה להספרי. בזכותכם קיבלנו סיקור תקשורתי שלא היינו יכולים לחלום עליו בנסיבות אחרות".

ואכן, ראשיה ופרנסיה של אריאל השכילו להבין שקריאתם של השחקנים והיוצרים נגד קיום הצגות ומופעים מעבר לקו הירוק תהפוך לחרב פיפיות שבפועל תשחק היישר לידיהם ותעניק הזדמנות פז להעלות את מניות היישוב בפריים טיים.

במעמד הפתיחה חולקו לנציגי התקשורת תיקי עיתונות מהודרים שעליהם מתנוססות תמונות המציגות את אריאל כעיירת נופש פסטורלית באלפים ולא כיישוב בלב השומרון, כולל כרטיס ביקור של ראש העיר הכולל מייל אישי ומספר הטלפון בביתו. מה גם שבסיטואציה שבה קשה למנות מי רבים יותר, תושבי המקום שהגיעו לצפות בהצגה "פיאף" של תיאטרון באר-שבע או העיתונאים שציפו במהלך כל הערב (לשווא כמובן) לטיפת אקשן שתעניק כיסוי לכדור השלג שהם עצמם דחפו במדרון הדיון הציבורי, המנצחים האמיתיים יועדו מראש להיות הפוליטיקאים שהגיעו לגזור קופון.

הרי היה ידוע שהיכל התרבות באריאל ייפתח בסופו של דבר ויעלה מופעים והצגות. שליחת שני מכתבים, והשתתפות בכמה פאנלים ובאינספור ראיונות, לא הייתה מונעת זאת. הרי האמנים והיוצרים החתומים על המכתבים נמנעו לכל אורך הדרך מלהגיע פיזית לאריאל, למרות שהפגנה סמלית של כמה מהם בכניסה לאולם בערב הפתיחה הייתה מספקת ללא ספק את האקשן המיוחל. "למה שיבואו לפה?", תוהה צעיר תושב המקום רגע לפני שהוא נכנס לאולם, "הם מחזיקים את התקשורת בכיס. אם הם רוצים שישמעו אותם, הם הולכים לטלוויזיה".

 רון נחמן, ראש העיר אריאל, לימור לבנת, שרת התרבות / צלם בן יוסטר

כך, בהעדר אופוזיציה בשטח, הפך טקס הפתיחה לבמה מגויסת מראש שממנה שיגר ראש העיר רון נחמן את ברכותיו לחתומים על מכתב האמנים והודה להם על יחסי הציבור שהעניקו לו בחינם, בעוד ח"כ דני דנון מהליכוד מכריז שוב ושוב בכל מיקרופון מזדמן שלדעתו המחזאי-במאי שמואל הספרי (שכזכור הודיע לאחרונה שיתבע את הנהלת התיאטרון הקאמרי אם זו תעלה את המחזה "הבדלה" פרי עטו באריאל) צריך להחזיר למדינה סבסוד בסך מאות אלפי שקלים שקיבל במהלך השנים להעלאת יצירותיו על בימות התיאטרון.

הפריפריה נגד הבועה התל-אביבית

"אני עצמי איש יצירה, לא פחות מהאמנים החתומים על המכתבים", אומר נחמן, "יצרתי עיר משגשגת, בעשרות שנים של עבודה קשה, אבל עיר בלי תרבות היא עיר בלי נשמה ואני לא אתן לאיש לקחת את הנשמה המגיעה בזכות לתושבי אריאל". מאוחר יותר, בנאומו על במת האולם מול מאות תושבי העיר שקיבלו אותו בתשואות שמנהיג מקומי יכול לרוב רק לחלום עליהן, הודה נחמן גם לתושבי באר-שבע ובאופן אישי למנכ"ל תיאטרון באר-שבע שמוליק יפרח שהיה הראשון לשגר הצגה מבית היוצר שלו לאולם החדש. "הקשר בין אריאל ובאר-שבע אינו מקרי", אמר נחמן, "זו הייתה העיר הראשונה בארץ ישראל שאליה הגיע אברהם אבינו בדרכו מארם נהריים וחפר בה בארות, בימים שבהם האדמה עליה עומדת כיום תל-אביב הייתה בלב ממלכת הפלישתים".

המסר ברור. הפריפריה הציונית הגאה מתאחדת נגד הבועה התל-אביבית המתנשאת, שהיא בפועל לא יותר משלוחה עכשווית של אבות אבותיה הפלסטינים. למי אכפת שמקריות גמורה בתאום לוחות הזמנים היא זו שהביאה את "פיאף" להיות ההצגה הראשונה המועלית באולם החדש באריאל. או ששחקני ההצגה, ובראשם יונית טובי המגלמת את אדית פיאף, סירבו בתוקף להיכנע ללחצים האדירים ולהצטלם ולהתראיין בנדון בטענה שהם מעוניינים לבצע מלאכתם על הבמה ללא הקשר פוליטי שייכפה עליהם בניגוד לרצונם. ומה היה קורה לו הצגה של התיאטרון הקאמרי הייתה הראשונה לעלות באריאל? גם אז היה נפתח האולם בדברים בגנות העיר שהקאמרי הוא תיאטרון הבית שלה?

אבל בסופו של דבר במה היא במה, והצורך של אישי ציבור באהדה ובמחיאות כפיים אינו נופל במאום (ולרוב אף עולה) מהצורך של שחקנים באותה אהבה. אז עכשיו יש באריאל במה, ואף אחד לא היה מוכן לוותר על רגע החסד שלו באור הזרקורים שאת רובם, אגב, סיימו להתקין שעות ספורות לפני פתיחת הדלתות. גם שרת התרבות לימור לבנת, הקוראת עכשיו לבחון מחדש את הקריטריונים שלפיהם תיאטראות ומוסדות תרבות מקבלים תקציב מקופת המדינה בעקבות קריאות כמה אמנים ("מדובר במיעוט מזערי", הדגישו שוב ושוב) להחרים את האולם החדש. "כשרת התרבות אני נבוכה ומצטערת", אמרה לבנת, "מיומי הראשון בקדנציה הזו, וגם בזו שלפניה, פעלתי וגם הצלחתי להשיג עוד ועוד תקציבים לתרבות. הגנתי על חופש הביטוי של האמנים והאמנות, גם כאשר לא תמיד היו לרוחי. אני נבוכה מהצעד האנטי דמוקרטי המובהק בו נקטו המתיימרים לפעול בשם חופש הביטוי וחופש היצירה. כאן לא מצנזרים אמנים ולא תרבות, לא מחזות, לא טלוויזיה, לא סרטים, גם כשהם מרגיזים. אך יש דבר אחד שלא ניתן להסכים עליו, שהוא פסול, אסור להחרים אזרחים ישראלים רק כי הם גרים באריאל. העיר שהוקמה בידי ממשלת העבודה, וטופחה על-ידי כל ממשלות ישראל.

"אסור להחרים אזרחים ישרים, שומרי חוק, משלמי מיסים ומשרתים בצה"ל. ההחלטה להחרים היא מקוממת. מדובר במעטים, מעטים בציבור הישראלי. צר לי שבשם חופש הביטוי והיצירה נעשה כאן מעשה שאין בו כבוד לא לאדם ולא ליצירה".

כישרון אינסופי

אז מה נשאר בסופו של יום, בשוך ההמולה התקשורתית הגדולה? במקרה של אולם התרבות באריאל, אישה-ילדה זערורית אחת עם קול אדיר וכישרון אינסופי בשם יונית טובי המגלמת את אדית פיאף בשלאגר הגדול ביותר של תיאטרון באר-שבע בשנים האחרונות. אותה טובי שהשכילה, יותר מעשרות אנשי תקשורת ועסקנים פוליטיים מהשמאל והימין גם יחד, להבין שכאשר המוזות מדברות (ובעיקר שרות) התותחים משתתקים. ואכן, כאשר כבו סופסוף האורות באולם בתום נאומי הפתיחה (רבע שעה אחרי שההצגה החלה בפועל אבל לא נהיה קטנוניים) ו"פיאף" יצאה לדרך זה היה מרגש. כי בסופו של דבר כישרון הוא כישרון, וכאשר הוא כל-כך גדול שוכחים מהר מאד באיזה צד של הקו הירוק הוא מופיע.