בועת הנדל"ן כבר לא עוצרת בגבולות גדרה-חדרה. 40 דקות מבאר-שבע, הפעם לכיוון דרום, נמצאת נווה-בוקר. שכונה קהילתית שמחירי הנדל"ן בה הולכים ומאמירים. באמצע הדרך מבאר-שבע למצפה-רמון, באזור שעד לפני 5 שנים ניתנו בו מגרשים בחינם, אפשר היום לקנות מגרש בן חצי דונם ב-162 אלף שקל, שכוללים את עלות הקרקע ואת הוצאות הפיתוח. הבנייה עצמה תעלה לכם בדיוק כמו במרכז. מי שרוצה לחסוך את כאב הראש ולקנות מן המוכן, ייאלץ להיפרד מ-1.5 עד 2 מיליון שקל עבור בית צמוד קרקע, במרחק 3 דקות נסיעה מקבר בן-גוריון בקיבוץ שדה-בוקר, שאותו פקדו 99% מהאוכלוסייה באיזה טיול שנתי נידח. לשכור בית יעלה 4,000-5,000 שקל, ובשביל יחידת דיור תעמדו יפה בתור.
נווה בוקר / צלם: איל יצהר
בשכונת נווה צין, הוותיקה יותר, ששוכנת על מצוק מרשים, המחירים גבוהים אפילו יותר, אבל ההיצע בה הוא כמעט אפסי ואפשרויות בנייה חדשות אין. לכן אנחנו כאן בשביל נווה-בוקר, שכונה בהתהוות (שמונים משפחות כבר גרות כאן, מאה נוספות בהליכי בנייה) שאמורה לשווק בעוד כחצי שנה מאה מגרשים נוספים למכירה. עושר מנקר עיניים אין פה. להפך. הבתים צנועים, חמימים - ועל השורה הזו חולי הניקיון מתבקשים לדלג - גם מלאי אבק. רק משפחה אחת בשכונה התקינה סורגים. שתי פריצות שנרשמו לאחרונה נחשבות לחריגות בנוף.
ראש מועצת רמת הנגב שמוליק ריפמן מגדיר את הטרנד, שהולך וכובש משפחות צעירות עם ילדים, כ"יציאה מאזור הדיכאון של הצפיפות והלחץ לטובת איכות חיים שלא הכרת". אז יצאנו לברר מה זה אומר אצל האנשים שעשו את המהלך הזה. מצאנו שהם אמנם לא מביטים לאחור, אבל גם כשהם מסתכלים קדימה, אף אחד מהם לא סגור על זה שהוא יזדקן דווקא כאן ולא במרכז הארץ. מצאנו גם שאף אחד מהם לא הגיע לכאן לגמרי במקרה. כמה מהם התגוררו כאן כילדים, רובם קשורים לאוניברסיטת בן-גוריון ולמכוני המחקר לחקר המדבר במדרשת בן-גוריון, היישוב שנווה-בוקר כלולה בו. לא במקרה 280 מ-1,500 תושבי המדרשה הם בעלי תואר שלישי ומעלה. מי שאינו באקדמיה ומחזיק במקצוע חופשי המציא את עצמו כאן מחדש, או לפחות שפצר מעט את הקריירה כדי להתאים אותה לחיים במקום שאין דרך אחרת לכנותו מאשר "חור".
לא לכל אחד זה מתאים. אנשי היי-טק למשל כמעט שאין פה. אלא אם כן הם יכולים לסדר לעצמם עבודה מהבית. ועבודה מוצאים לרוב רק אחרי שכבר עושים את המהלך ומגיעים. הימור מסוכן? ריגוש משתלם? ככה נראות הבחירות של מי שעשו את המהלך.
איך זה באמת לגדל ילדים בסוף העולם שמאלה? עם כל הכבוד לערכים, בואו נדבר לרגע על כסף ועל מה קורה כשנתקעים פתאום בלי חיתולים. גן מועצה שפועל ביישוב עולה 1,800 שקל, בדיוק כמו גן עירוני בתל-אביב. תינוקייה - שקלים, זול בהשוואה לתל-אביב, אבל בהחלט מחיר ממוצע לעיר ממוצעת במרכז הארץ. כך שלא מפה תצליחו לקצץ משמעותית בהוצאות.
כריסטיאנה שני, אימא ל-3 ילדים קטנים, שופכת אור: "חוץ מדברים כמו חלב וקוטג', אנחנו קונים הכול בבאר-שבע, כי המכולת לא זולה. משתדלים להצטייד מראש, אבל קורה שנתקעים, נגיד בלי חיתולים, ואז מנסים להסתדר עם השכנה עד לנסיעה הבאה. לא תיסעי 40 דקות בגלל כל דבר קטן, ולומדים להתרגל לכך שלא תמיד הכול בהישג יד".
ממש שיעור בדחיית סיפוקים.
"בסך-הכול הילדים נהנים. אם בעיר אתה יוצא לטבע רק בסוף השבוע, פה זה היומיום. רוב השנה הילדים מבלים בחוץ. מטיילים בנחל, יוצאים לגינת משחקים בלי להיתקל בכביש בדרך. את הפינוקים העירוניים הם מקבלים אצל סבא וסבתא".
שני, 33, ילידת ברלין, הגיעה לישראל כסטודנטית זרה. אחרי תואר ראשון ברחובות, היא שמעה שבנווה-בוקר מחפשים מסטרנטית עם תחום התמחות דומה לשלה. בהתחלה עוד הייתה על הקו, עד שהתאהבה סופית במקום וביובל שני, שלמד באוניברסיטת בן-גוריון, ונשארה פה.
"התאהבתי בנוף, ששונה מאוד מזה שבגרמניה. ישראלים אוהבים מאוד ירוק, אבל אני דווקא אוהבת מדבר ושקט. קצב החיים פה מתאים לי, וטוב לי שאין פה פרחים, כי אני ממילא אלרגית".
שני מלמדת רכיבה על סוסים בחווה בקיבוץ רביבים. "הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש; תמיד עבדתי עם סוסים ואני שמחה שזה הסתדר ככה שהתחביב שלי הפך למשהו שמקבלים עליו כסף. בגלל האווירה פה, יכולתי להתפתח לכיוונים שאני אוהבת. בגרמניה לא הייתי מעזה".
משפחת שני גרה בדירת שירות קטנה שמקבל מי שעובד, כמו יובל, באוניברסיטה. שכר הדירה הוא 1,400 שקל לחודש, ובעלת הבית היא חברה ממשלתית הקרויה תאגיד מדרשת שדה-בוקר - התאגיד, בשפת המקומיים.
נווה בוקר / צלם: איל יצהר
קצת היסטוריה: במסגרת חוק בן-גוריון הוקמה ב-1963 המדרשה כדי לשמש קריה לחינוך ולמדע ברוח חזונו של בן-גוריון. כדי למשוך חוקרים ואנשי חינוך ללמד במקום, הציעה המדרשה דירות שירות, מעין מעונות לעובדים עד לסיום תפקידיהם. בעקבות מאבק של תושבי הדירות הוותיקים ושל מועצת רמת הנגב, שונה לפני 5 שנים ייעוד הקרקע במדרשה, כך שהיא מוגדרת כיום כמיועדת למגורים ולא למטרות חינוך, מה שאפשר את התפתחות השכונה כיום וזיכה את היישוב במעמד סטטוטורי. 110 דירות השירות נותרו בבעלות התאגיד, וריפמן מקווה שרובן יימכרו בסופו של דבר לתושביהן.
משפחת שני גרה בדירת שירות טיפוסית שבנויה על עמודים, מתוך מחשבה שכך יהיה קל לדייריה להתמודד עם החום. אלא שמתברר שמהקור סובלים כאן הרבה יותר. "במזגן משתמשים אולי שבוע בשנה", אומרת שני, "כי יש כאן בריזה. וגם לא משנה כמה חם, בערב מתקרר. הבעיה הגדולה היא דווקא הקור בחורף, כי הבתים לא מבודדים. בברלין, כשקר בחוץ, בבית לפחות חם. כאן נאלצנו לקנות קמין כדי להתחמם".
"חיפשתי סוג של בועה"
הילה ויואב דוניץ, הורים ל-4 שסוגרים שנה שנייה בנווה-בוקר, הם היחידים שמציגים תמונת מצב מעט יותר מורכבת. שניהם מרוצים אבל המעבר לכאן היה רחוק מלהיות טריוויאלי עבורם. "לא רצינו לגדל את הילדים בעיר", מסבירה הילה, "ואפילו שיואב גדל כאן ואחותו גרה היום במדרשה, לא שקלנו את זה בגלל המרחק. עבור כולם זה חור במדבר, ואני לא רציתי להתרחק מההורים שלי בהר אדר, שעזרו לי כל-כך עם הילדים. אחרי הרבה חיפושים ביישובים ליד ירושלים, יואב שמע על בית למכירה פה ואמר, 'מה אכפת לך? רק נראה'. אמרתי, 'לא בא בחשבון'. ואז באנו ראינו וסגרנו בתוך חצי שעה. שילמנו קצת פחות ממיליון שקל לבית בשטח של 150 מטרים רבועים. לא מזמן השכנים הציעו את הבית שלהם למכירה ב-1.4 מיליון, היו הרבה קופצים, אבל בסוף הם החליטו שלא למכור".
איך ההתנגדות שלך התמוססה?
"הבנתי שיש לנו תחת היד מה שחיפשנו. המקום עצמו הוא סוג של סינון, שמביא אליו אנשים כמונו. משפחות צעירות עם ילדים קטנים ותפיסת עולם דומה, שחיות פה מבחירה. יש פה משמעות לערכים, שבמקום אחר הייתי עובדת הרבה יותר קשה כדי להנחיל לילדים. וישנה כמובן הקרבה לטבע; היעלים שמסתובבים חופשי ליד המרכז המסחרי. חיפשתי סוג של בועה, במובן החיובי, ומצאתי אותה".
לא מפריע לכם לגדל ילדים בבועה הומוגנית?
"את צודקת שמי שמבקש להיחשף למגזרים אחרים לא ימצא אותם. המעגלים כן הולכים ומתרחבים. בבית הספר לומדים עם ילדים מבסיס חיל האוויר רמון שלידנו. ואם בתקופה שיואב גר פה כילד לא היה בטוח שיש ילדים כדי לפתוח שנתון, היום זה אחרת".
יואב: "כשגדלתי פה, לא היה ברור לי שאחזור. אבא שלי היה העוזר של בן-גוריון וניהל את המרכז למורשת בן-גוריון ואימא ניהלה את התיכון המקומי. ליציאה מפה היה אלמנט משחרר כילד, כי האפשרויות פה היו באמת מוגבלות. חזרתי למקום אחר. מי שמגיע לפה חווה חיים קהילתיים שהם מתנה אמיתית. חברויות פשוטות כבר לא נוצרות בגילים שלנו, ופה זה מתאפשר".
לפני חודשיים החל יואבלשמש כמנהל המרכז למנהיגות והמכינה הקדם צבאית; קודם ניהל את ארגון הרשת הירוקה והיה הרבה בדרכים. "זה היה סיוט", משחזרת הילה. "הוא היה יוצא ב-5 בבוקר כדי להגיע לפגישה בצפון ב-8. מאוד שמחתי כשבאה ההזדמנות שאפשרה לו לרכוב על אופניים לעבודה".
זה סוג של פשרה?
יואב: "לא מרגיש ככה, בטח לא פשרה דרמטית. העבודה מאוד מעניינת, וכשהילדים קטנים סדר העדיפויות מרגיש הרבה יותר נכון לא לעשות קילומטרז' של נהג משאית".
אז אין פשרות?
הילה: "ברור שיש. ההתפתחות המקצועית שונה. אני מרפאה בעיסוק ועבדתי קודם בבית חולים שיקומי בירושלים, ואפילו שקיבלתי הצעות עבודה, כשרק שמעו שאני עומדת להגיע, כי מקצועות פרה-רפואיים מאוד מבוקשים פה, עדיין עזבתי מקום עבודה שהתאים לי.
"אם יש מקרה חירום, המד"א הכי קרוב נמצא בדימונה, שזה 25 דקות נסיעה, והאמבולנס ביישוב לא תמיד תקין. אין פה גם ההיצע שיש בעיר, אם זה בקניות או בחוגים. המתנ"ס בהר אדר מוציא חוברת של כל החוגים, פה זה מופיע בדף בודד. מצד שני, יזמתי חוגים כמו חוג תפירה או חוג הורים של מכון אדלר שהבאתי לשכונה".
איך הגיבו המשפחה והחברים למעבר?
"בהתחלה זה נראה להם תיק לבוא לבקר. אחרי זה הם באים ונהנים. בשבילם זה להביא את הילד לספוג קצת טבע. בשבילנו זה היומיום".
נווה בוקר / צלם: איל יצהר
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
