דיווח מנקודת השפל / גלעד בלום

לפעמים צריך כנראה להגיע לנקודת שפל מאוד נמוכה. רק משם מתחילה התקומה מחדש. נזכרתי בזה בשבוע שעבר כשזומנתי לסימפוזיון טניס מרתק בקרסון שבקליפורניה, של איגוד הטניס האמריקני. הסימפוזיון התמקד, בין היתר, באימון ילדים ואיך מושכים אותם בחזרה למשחק, אחרי שהטניס בארה"ב כבר הידרדר אל מחוץ ל-10 הענפים הפופולאריים במדינת חולת הספורט הזאת.

***

איך עושים את זה? בארה"ב קוראים לזה מהפכת "הקוויקסטארט". ובמילים אחרות, "להקטין" את הטניס ולהפוך את כל הציוד המגושם - מחבטים, כדורים ואפילו מגרשים - לקטנים יותר ומותאמים אישית עבור הילדים.

קודם כל אלו הכדורים. על פניו עניין מאוד שולי. אבל צריך להבין את המשמעות של כדורים באימון ילדים בני חמש, למשל. הכדורים החדשים של ה"קוויקסטארט" הם רכים וקופצים נמוך. רק מי שאימן ילדים יודע כמה מתסכלת עבור ילד החוויה של אימון עם כדורים "רגילים" וקשים שמגיעים אליו, וחולפים מעליו כאילו הוא לא קיים.

להחלטה להחליף את הכדורים מתווסף הרעיון של הקטנת המגרש: בדומה למגרשי הקט-רגל והקט-סל, עכשיו יש גם קט-טניס, או מה שאנחנו נוהגים לכנות מיני-טניס. איגוד הטניס האמריקני העביר החלטה שהחל מ-2012 ישוחקו כל התחרויות לגילאים 10 ומטה על מגרשים מוקטנים וכדורים רכים.

המהפכה הזאת מקצרת משמעותית את הזמן שהילד מתחיל ממש לשחק. בדרך כלל לוקח שנה-שנתיים עד שילד ממוצע מצליח להעביר מספר חבטות ברציפות ו"לשחק" את המשחק כמו שחקן רגיל. עם ציוד ה"קוויקסטארט" כל זה השתנה, כי המחבטים הקלים והכדורים בעלי הקפיצה הנמוכה מאפשרים גם לילדים הפחות מוכשרים להעביר מספר חבטות ברצף ולהרגיש כמו פדרר ונדאל. זוהי מעין דרך שיווק של האיגוד, במטרה למשוך את הילדים לכיוון של טניס.

בסימפוזיון הציגו בפנינו את הנתונים: הכדורים הרכים לא חותכים את האוויר במהירות ובעיקר לא קופצים גבוה, ומאפשרים לילדים זמן תגובה ארוך יותר וחבטה בגובה המותן, כפי שכתוב בספר. למען האמת, עד לא מזמן הייתי מאוד סקפטי לגבי המעבר הזה. איכשהו תמיד זה נראה לי כמו מהלך כלכלי שבו מישהו (יצרן הכדורים) יחתוך קופון ויתעשר ושאין ממש צורך בזה. אבל לאט לאט גם מאמני האולד-סקול כמוני מתרככים בגלל העובדות בשטח.

באקדמיה של ג'ון מקנרו (מקום עבודתי), למשל, נתקלנו בבעיה: מתוך 500 הילדים שהציפו אותנו בתחילת שנת הלימודים, לפחות 250 מהם בני 4-8 ולא נגעו במחבט מעולם. את העונה התחלנו עם כדורים רגילים, ואחרי מספר שבועות הזמנו עשרות קרטונים של הכדורים החדשים (מישהו באמת חותך קופון רציני) והתוצאות די מדהימות. מספר שבועות עברו, וגם הילדים הלא-יוצלחים מייצרים חבטות מוצלחות ברצף וגם הם יגיעו לרמה סבירה של חבטות תוך זמן יותר קצר בהרבה מאשר עם כדורים רגילים. האמת, די מדהים לראות ילדים בגודל זבוב חובטים בכדורים.

איפה בכל זאת מתחילה הבעיה לטעמי? כשהאיגוד מאלץ גם את השחקנים הטובים, אלו שקולטים מהר את המשחק, להתחרות עם כדורי ה"קקמייאקה" הללו במשחקים רשמיים.

 כדורי טניס קטנים / צילום: CHRISTINE PAN

***

בסימפוזיון אליו הוזמנו כ-20 מנהלי אקדמיות, זכינו לדון עם כמה מהמוחות המובילים בטניס האמריקני ובראשם חוזה היגראס הספרדי (שחי בארה"ב כבר מעל 30 שנה), מאמנה של שחר פאר בעבר ומי שאימן בין היתר את רוג'ר פדרר וג'ים קורייר. היגראס הוא הגורו החדש ועל פיו יישק דבר. הוא מנסה ליישם את שיטת העבודה הספרדית, זו שהצמיחה ב-40 השנים האחרונות אינספור שחקני צמרת ובראשם רפא נדאל. מטרת הסימפוזיון הרשמית היא "להחליף מידע עם המאמנים המובילים באמריקה", אבל בפועל מדובר ב"שכנוע ידידותי" של האיגוד לעבור לעבוד לפי השיטה של היגראס.

כמה ידידותי? האיגוד "ממליץ בחום" לעבוד לפי הפרמטרים של היגראס, ברמה כזאת ששחקנים ומאמנים שיעבדו לפיהם, יזכו במלגות וייהנו מהתנאים המושלמים שבאקדמיות של איגוד הטניס האמריקני.

הפרמטרים של היגראס הם די פשוטים ומדברים על הקניית טכניקה בסיסית והקפדה על שלבי אימון הדרגתיים. העיקרון הוא שלא עוברים לשלב הבא בהתפתחות עד שהשלב הקודם נעשה בצורה מושלמת. "באמריקה אחת הבעיות היא שמאמנים מביאים שחקן לרמה שבה הוא יכול להעביר כמה כדורים מעל הרשת ברציפות אבל עם טכניקה גרועה, ומיד שולחים אותם להתחרות ונכנסים למרדף אחרי דירוג, ניקוד ודגש על הישגיות", מסביר היגראס. "צריך לשנות את המנטאליות הזאת ולהתחיל ללמד את היסודות בצורה יסודית, אפילו אם זה אומר אינסוף חזרות על אותו תרגיל משעמם".

היגראס הובא בעקבות המצב העגום של הטניס האמריקני, שהגיע לא מכבר לנקודת שפל - לראשונה בהיסטוריה לא דורג אף אמריקני בעשירייה הראשונה (בינתיים רודיק חזר לשם).

במהלך הסימפוזיון לקחו אותנו לאקדמיית הילדים הפועלת במועדון המפואר שבקרסון, צמוד לאצטדיון של קבוצת הכדורגל לוס אנג'לס גלאקסי. התנאים של הילדים ברי המזל הללו מושלמים. הם לומדים את כל לימודי בית הספר דרך האינטרנט, מה שמאפשר להם להתאמן פעמיים-שלוש ביום. כל המאמנים עובדים לפי "שיטת היגראס" ועושים את אותם 5-10 תרגילים בסיסיים של טכניקה ועבודת רגליים. לרוב השחקנים יש טכניקה דומה והם נעים על המגרש כמו חיילים מאומנים. חלק מהם משחקים כאילו נולדו בספרד, עם הטכניקה האירופאית ומשחק קו אחורי עם הרבה טופ-ספין.

לפי היגראס, הטניס האמריקני איבד את הזהות שלו ב-30 השנים האחרונות. "פעם היינו יודעים שטניסאים אמריקנים באים עם סגנון מסוים, סרב חזק, אגרסיביים, אתלטיים, אוהבים לרוץ לרשת", הוא אומר, "היום אנחנו לא ממש יודעים מה הסגנון שלנו. העולם השתנה והיום כולם למדו טכניקה אחידה. באמריקה תמיד לימדו לשחק קדימה ולרוץ לרשת, אבל היום המשטחים יותר דומים ואיטיים באופן כללי, מה שמחייב שחקנים להיות תקועים בקו האחורי. לכולם גם יש הגשה חזקה, כך שבסופו של דבר זה הופך לקרב פיזי ומנטלי. אנחנו עורכים עכשיו את רוב האימונים על חימר כי הוא מאלץ את הילדים לפתח משחק טקטי יותר טוב ומשפר את כושר הסיבולת בגלל הנקודות הארוכות".

***

יצא לנו לראות שניים מהכוחות העולים האמריקנים, סם קווארי (המדורג 20 בעולם) וקוקו ואנדוויי (מדורגת 114 בנשים). קווארי, הענק הגמלוני שסיים את השנה הכי טובה בקריירה שלו והוא התקווה הלבנה החדשה של אמריקה (יחד עם אייזנר), חבט מול עינינו הבוחנות במשך שעתיים מול שני יריבי אימונים מהמכללות הסמוכות ועם מאמנו דייויד נאינקין. כששאלנו את קווארי מה יעשה את ההבדל מבחינתו ויכניס אותו לעשירייה הראשונה בעולם, הוא ענה בלי היסוס: "כושר גופני וחוזק פיזי. זה כל ההבדל. לשחק טניס ברמה גבוהה אני יודע שאני יכול, אבל לנצח כמה משחקים רצופים בטורניר של הטוב מחמש, זה כבר סיפור של חוסן גופני".

 קוקו ואנדווי, טניס / צילום: רויטרס

דוגמה קיבלנו כבר באותה פגישה: אימון הטניס לא היה ארוך, אבל קווארי הרים משקולות במשך שעה לפני האימון ובסופו של האימון הוא יתאמן בהגשות "לפחות 30 דקות ביום, אחרת הוא בצרות איתי", אומר נאינקין.

מוטיב הפיזיות תמיד צץ ועולה. צריך לראות את ממדי הגוף של ואנדווי (מזכירה מאוד את קים קלייסטרס בעוצמה). טום גאליקסון, המאמן הלאומי של נבחרת הנשים, מספר ש"אין יום שהן לא מבלות שעה בחדר כושר פלוס 3-4 שעות על המגרש. בנוסף, במהלך פגרת דצמבר אנחנו שולחים את השחקניות הבכירות שלנו למחנה אימונים של שבועיים עם מאמן כושר בתנאי גובה עם חמצן דליל, בכפר במקסיקו, במטרה להכין אותן לעונה הבאה".

בלי מחבטי טניס? אני שואל, "בשבוע הראשון הן לא נוגעות במחבט. אני אפילו לא מגיע, כי הן רק עושות כושר גופני. לשבוע השני אני טס, אבל אימוני הטניס הם קצרים, לא יותר משעה ביום, רק כדי שיחזירו לעצמם את הרגש לכדור ואת הטיימינג. המטרה העיקרית היא לבנות את הגוף לקראת העונה המתישה".

"אנחנו שולטים בכל רגע בחיים שלהם", מספר ג'יי ברגר, שחקן העבר שהיה בטופ-10 בעולם והיום הוא אחד מהמאמנים הבכירים באיגוד האמריקני שמתרכז בגילאים הצעירים. "אנחנו אומרים להם מה לאכול, מתי לישון, מתי לגלוש באינטרנט ומתי להתחרות. יש כל כך הרבה דברים שיכולים להכשיל אותם ואנחנו פה כדי להזהיר אותם ולחסוך להם את הטעויות הללו".

היגראס עצמו לא משלה את עצמו: "אני בן 58 ויכול להיות שהפירות של עבודתי יישאו פרי כשכבר לא אהיה בין החיים. אבל חייבים לשנות את תרבות האימון במדינה הזאת. יש פה לא מעט אנשים שיודעים טניס אבל באיזשהו מקום דרכנו במקום ב-30 השנים האחרונות והעולם הדביק אותנו".