דב פרוהמן: משבר בישראל יתרחש על רקע חברתי - לא ביטחוני

פרופ' דב פרוהמן לוקח את התחזיות שלו ברצינות. פרוהמן, שפרש בשנת 2001 מאינטל לאחר יותר משלושה עשורים בחברה שבהם הקים וניהל את הפעילות בישראל, התרגל להסתמך על החושים שלו בלא מעט מצבים קריטיים. פעם אחר פעם הם הוכיחו את עצמם מעל לכל ספק, וכעת הם צורחים בראשו כי משהו במציאות הישראלית שאנו רואים מול עינינו אינו כשורה.

התנהלות ישראל הובילה אותה אל פי תהום, כך הוא מרגיש, אל עבר קטסטרופה חברתית-כלכלית, שעתידה להתפרץ בכל רגע. למרות שמבעד לחלון אין כל עדות למהפכה ברקע, הוא משוכנע שהמציאות תטפח על פנינו בקרוב. מצד שני, כמהנדס ופרופסור לפיזיקה, יודע פרוהמן כי צריך להאמין לנתונים, ולוחות הבקרה שמשקפים את מצב הרוח בציבוריות הישראלית מעידים כי הכול בשליטה יחסית.

"אני לא איש של תחזיות, אבל לא היו לי יותר מדי טעויות בהיסטוריה", הוא אומר בראיון בלעדי ל"גלובס". "המשבר בישראל יתרחש על רקע חברתי ולא ביטחוני ואני מוכן גם להתערב על זה".

מחמישה עובדים ל-7,000

את רוב הקריירה שלו עשה פרוהמן באינטל. תחילה, כמהנדס בעמק הסיליקון, כשהצטרף לחברה מעט לאחר הקמתה ב-1969. לאחר מכן, הוביל את הקמת מרכז הפיתוח של החברה בחיפה ב-1974. ההתחלה בישראל לפני 36 שנה הייתה עם חמישה עובדים, כיום כבר מועסקים 7,000 עובדים. למרות שהחברה אמריקנית, היא במידה רבה אחת מספינות הדגל של ההיי-טק הישראלי, וכניסתה לארץ נבעה מעקשנות של פרוהמן והימור נגד הזרם.

מאז הפרישה פרוהמן מחלק את ימיו בין הבית בעין כרם, בית הנופש בהרי הדולומיטים באיטליה, וטיולים ארוכים סביב העולם, חלקם במטוס מנוע הסילון שרכש לפני שנתיים, כטייס חובב פעיל למדי.

מהפכה חברתית אחת הוא כבר ראה, בקליפורניה בשנות ה-60. הוא הגיע ללמוד מדעי המחשב באוניברסיטת ברקלי וגילה לצד הלימודים עולם של עם "השתתפות בהפגנות, הליכה להופעות רוק, התנסות בסמים, ושעות של בילוי בברים של סן-פרנסיסקו", כפי שתיאר בספרו "מנהיגות בדרך הקשה".

התוצאה ניכרת היום במראה המזוהה איתו כל-כך: ג'ינס, טריקו, סנדלים, אופניים וזקן ארוך, וגם בהתנהלותו. את פרוהמן לא תמצאו בפייסבוק או ברשת חברתית אחרת, והוא משתמש בטלפון נייד שימיו הטובים היו אי שם בתחילת העשור. "בתוך שנה או שנתיים אעבור למכשיר נייד שיש בו גם דואר אלקטרוני. אני מרגיש שזה מתחיל להיות חסר לי", הוא אומר.

המנטליות של אותם ימים בברקלי עדיין מפעמת בליבו. "לנו בישראל של 2010 יש בעיות הרבה יותר גדולות בהשוואה לשולחן הקטן בברקלי שהצית את המחאה הפוליטית באותם הימים, ועדיין לא רואים פה מחאה", הוא טוען. "אני מתגעגע לימים ההם, בגלל התקווה שלי שבדרך כלשהי תקום פה מחאה רצינית. מה שחסר לנו היום, אם יש משבר שעומד לקרות, היא המחאה. אצלנו היא שבקה חיים".

בינתיים, פרוהמן לוקח את הנוסטלגיה מאותם ימים רחוקים לחיפוש מחאה רצינית - נגד הפערים בחברה; כנגד הדגש המיותר, לדבריו, על התחום הביטחוני; וגם כנגד חוסר ההשקעה בתחום החינוך ותהליך השלום שלא מתרומם.

"הגיע הזמן לעבור מחזון ביטחוני לחזון כלכלי-חברתי", הוא מדגיש. "זה לא קורה ואין אפילו ניצנים של הדבר. אלה שאמורים להיות נציגי התחום החברתי בבית הנבחרים עוסקים בדברים שאינם קשורים לנושאים החברתיים, ובטח שלא בנושאים הקשורים לפער בין אלה שיש להם ואלה שאין להם. אם היו הפגנות ומחאות פה, הייתי הולך. הבעיה עם ההפגנות שלנו היא שהן כמו מסיבות יום שישי שכולם מכירים את כולם. יש לנו את כל הסיבות ואת כל הטריגרים בעולם לצאת לרחובות ולמחות. אבל זה לא קורה".

"אחרי המשבר יקום מנהיג"

פרוהמן מקדיש, לדבריו, מאמץ לחיפוש אחר מנהיג פוטנציאלי, או לפחות מנסה להעביר את המסרים האלה בתקווה שיהיה מי שירים את הכפפה. "מה שיצמיח מנהיג הוא משבר. יש שתי דרכים להיכנס למשבר: או ירידה במסלול איטי, או התקדמות במישור עד שמגיעים לתהום ונופלים. "אני מעדיף נפילה לתהום, כי שם ברור שצריך להתאושש ולעשות שינוי. לכן, במשבר רציני יקום מנהיג. זה מתבקש. מתי יתרחש המשבר? לדעתי, אנחנו כבר עכשיו בצרות. אף אחד לא מודה שיש פה משבר חברתי, וזה מה שמפריע לי".

אחת התקוות שנשמעו לא פעם בשנים האחרונות היא שדווקא אנשי ההיי-טק, המיליה המקצועי שפרוהמן אחד ממוביליו, יתגייסו ויובילו שינויים, לפחות במישור החברתי. חלקם אף מצהירים על כוונותיהם בנושא וראש עירייה אחד, ניר ברקת מירושלים, אפילו כבר יישם זאת.

פרוהמן מפוכח לגבי הסיכוי לשחזור החיבור בין ההיי-טק והפוליטיקה. "ההיי-טק לא יצמיח מנהיגות כדי להתמודד עם משברים", הוא אומר. "רוב אנשי ההיי-טק - ובכלל, רוב האנשים - נוטים לא לפרוש ממה שהם עושים. בנוסף, המגרש של הפוליטיקה הוא שונה לגמרי. אין עדיין דוגמאות של אנשי היי-טק שהצליחו בפוליטיקה או הגיעו למנהיגות".

* ומה לגביך? יש סיכוי שנראה אותך עושה משהו בנושא מלבד לבשר ש"יש משבר"?

"אני לא אוהב 'לטחון מים'. אם תהיה הזדמנות להיכנס לזירה הפוליטית ואראה שיש מאחוריה תוכן ושאני לא משמש רק קישוט למישהו, אז אצטרף מיד. בינתיים זה לא קרה. פה ושם אני מדבר עם אנשים, אבל לא מאמין בעבודת סרק".

"במו"מ על המענקים, הפכתי לאויב הציבור"

העשור האחרון הרחיק את פרוהמן לא רק מאינטל ומהקריירה המקצועית של עולם השבבים, אלא גם מהרדאר של אנשי ההיי-טק המקומיים. גיבורי היום הם אלה שמכרו חברות עתירות טכנולוגיה במאות מיליוני דולרים או אפילו מיליארדי דולרים ועשו סיבוב מכובד עבורם ועבור המשקיעים. פרוהמן, שיכול בקלות לטעון לכתר הדמות המשפיעה ביותר על ההיי-טק הישראלי המודרני, הקים אופרציה שאת המשמעות שלה לא ניתן לכמת במונחים כספיים.

השנתיים הראשונות שלו באינטל הביאו אותו להישג טכנולוגי מרשים ולאחד ההישגים המשמעותיים בהיסטוריית המחשוב - המצאת טכנולוגיית ה-EPROM לזיכרון בלתי נדיף (שלא נמחק גם כשמנתקים אותו ממקור כוח) שניתן לתכנות מחדש, שהוטמע במעבדי החברה והפך לימים לתשתית לתעשיית זיכרונות הפלאש.

גורדון מור, אחד ממייסדי החברה ומי שנכנס לפנתיאון של עולם המחשבים בעקבות הקביעה כי בכל שנה וחצי ניתן יהיה להכפיל את כמות הטרנזיסטורים על השבב (חוק מור), אמר לימים כי חשיבות ה-EPROM לפיתוח המחשב האישי זהה לזו של המעבד עצמו.

"התנתקתי מאינטל לגמרי", אומר פרוהמן כשנשאל לגבי החברה (ראו מסגרת), "הראש שלי במקום אחר". אחד הנושאים שבהם אומר פרוהמן כי הוא משקיע מאמצים כיום הוא ניסיון לשנות את צורת החשיבה של הדור הצעיר, "כדי שיעבור לחשיבה אחרת". בהתאם לכך, פרוהמן ירצה ביום שני הבא באוניברסיטת בן-גוריון, במסגרת כנס "יזמות צעירה בנגב" שיזמו מרכז בנג'יס ליזמות ולניהול היי-טק באוניברסיטה, בשיתוף עם קרן שמש ליזמים צעירים ומט"י באר שבע.

המפעלים של אינטל בישראל - בירושלים ובקריית גת - עדיין מסתמכים היום על אותם קודים שהנחיל פרוהמן בהקמת המפעל הראשון ב-1985. לא רק עקרונות מקצועיים ואתיים שהובילו את המפעלים האלה לעמוד בקו החזית הטכנולוגית, אלא גם ביחסים המורכבים מול ממשלת ישראל.

בתחילת שנות ה-80 ביקשה אינטל להקים בישראל את מפעל הייצור הראשון מחוץ לארה"ב, FAB 8. המיקום שנבחר היה בירושלים, והתנאי היה מענק של 60 מיליון דולר על השקעה של 150 מיליון דולר - כסף קטן לעומת היום.

סכום זה עורר אז רעש גדול. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פרוהמן נלחם על מענק, שאותו הוא מכנה פרמיית סיכון, והבין שזו זירה מורכבת בהרבה מזו של אינטל עצמה.

לאחר מכן, באמצע שנות ה-90, הוא ניהל מו"מ מול הממשלה להשגת המענק להקמת מפעל FAB 18 בקריית גת בגובה של 600 מיליון דולר. "בשני סבבי המו"מ הללו הפכתי לאויב הציבור מספר אחת", הוא אומר. "ברטרוספקטיבה, הכול נראה ורוד, אבל היו אנשים שהעבירו מסר כאילו כל ה-600 מיליון דולר הללו הלכו לכיס שלי".

בשנה האחרונה מנהלת אינטל ישראל, בהנהלת מקסין פסברג, מגעים עם הממשלה על מענק להרחבת המפעל החדש, FAB 28 בקרית גת, לטכנולוגיית ייצור מתקדמת. בשונה מהשיחות הקודמות, אינטל דרשה מענק של 400 מיליון דולר ואילו הממשלה הסכימה ל-200 מיליון דולר בלבד. לדברי פרוהמן, אינטל לא פנתה אליו להתייעצות.

"הערך המוסף שלי בנושא הזה הוא מינימלי כי רוב האנשים שהיום מנהלים את הפעילות היו מעורבים גם במו"מ שאני ניהלתי", אומר פרוהמן. "זה אולי נשמע קיצוני, אבל באווירה שקיימת היום בארץ, היה קשה הרבה יותר להקים את אינטל ישראל מאשר ב-1974. אז, הייתה אווירה אחרת, של עשייה, והיו דברים שחסרים היום. הערך המוסף שלי באווירה הפוליטית היום, הוא זניח".

* נוצרה לאינטל תדמית בעייתית בנושא המענק. בדיעבד, היה כדאי להתנהל אחרת בנושא?

"כשהתבצעה ההשקעה הראשונה בקריית גת, נשמעו טענות שבמענק כזה ניתן להקים 150 סטארט-אפים. כמה שנים לאחר מכן, ב-1999, חברת ליבית נמכרה לטקסס אינסטרומנטס (TI) והזווית שהודגשה הייתה שהנה, סטארט-אפ קטן נמכר ב-365 מיליון דולר, ואינטל מקבלת סכום גבוה.

"ואני שואל, איפה ליבית היום ואיפה אינטל ישראל? הבעיה היא שאת המנהלים הבכירים באינטל ניתן היה אולי לשכנע לגבי המענק, אבל הדור החדש, יגיד לנו: 'מה, השתגעתם להקים מפעל בישראל?' וחוץ מזה, יש תחרות עם מקומות אחרים, כמו אירלנד, או אפילו אריזונה בארה"ב. לא עמדנו אף פעם בפני מצב שבו הייתה לנו פריבילגיה, ויכולנו לבחור לעשות משהו כדי שהציבור הישראלי יהיה אוהד של המפעל שלנו".

"הייתי בטוח שנשנה את ישראל בנושא הייצור"

דב פרוהמן לא חוסך ביקורת מההיי-טק הישראלי, ואפשר להגיד שהוא הרוויח ביושר את הזכות לעשות כן. "ההיי-טק אמור להיות הקטר שמוביל את המשק", הוא אומר. "אני לא יודע כמה גלגלים יש בקטר, אבל בזה של ההיי-טק הישראלי לפחות חמישה מהם בעייתיים".

החמישה שסופר פרוהמן כוללים את המשבר במערכת החינוך; התבגרות תחום ההיי-טק, כך שכבר קשה לבצע בו קפיצות דרך; התקיעות בתהליך השלום; התרומה של ההיי-טק ליצירת פערים בחברה; ונושא הייצור.

דווקא הסוגיה האחרונה שאותה הוא מזכיר, ייצור בתחום ההיי-טק, היה אמור להיות הניצחון הגדול של אינטל בישראל. בשנת 1995, בטקס הנחת אבן הפינה למפעל ה-FAB 18 בקרית גת, אמר פרוהמן כי "אינטל תשנה בתוך חמש שנים את מפת הטכנולוגיה, הייצור והתכנון בישראל".

פרוהמן לא אמר את הדברים כדי לצאת ידי חובה, הוא באמת האמין שהמפעל ישנה כאן משהו. "ניסיתי לשכנע אנשים שזה טוב שחברה שמשקיעים בה - כמו מה שהיה באינטל ישראל - לא נמכרת. בחברות שנמכרות, אמנם עושים אקזיט אבל לא מייצרים שום דבר ומביאים הפסד עצום לחברה ולמדינה".

באינטל יודעים לייצר מוליכים למחצה. המפעל בירושלים הפסיק את פעילות ייצור השבבים ב-2008, 23 שנה לאחר שנפתח - מה שנחשב כשיא ממשי בענף עתיר השינויים.

המפעלים בקריית גת - ה-FAB 18 וכעת ה-FAB 28 - הם חוד החנית מבחינת ההשקעות והידע הטכנולוגי. מעל ל-3,000 איש עובדים כיום בתחום הייצור באינטל בישראל, ובמשך השנים עבדו הרבה יותר.

* למה לא רואים בישראל ענף ייצור פורח של מערכות אלקטרוניקה שמסתמך על הידע של העובדים? לאן זה נעלם?

"ייצור זה לא משהו שעניין מישהו. בפיתוח חיפשו את המצטיינים באינטל ישראל וחיזרו אחריהם כל הזמן, וחלק עזבו להקמת חברות אחרות וכך הייתה זליגה של הידע. אבל לא חיזרו אחרי המצטיינים במרכז הייצור בירושלים ובקרית גת. הנה, מ-FAB 18 אף אחד לא ניסה לפתות אנשים לעבור.

"זו בעיה רצינית היום. יכול להיות שלא עשינו מספיק להכניס יותר את נושא הייצור לכלכלה הישראלית כי היינו עסוקים בהצלחה שלנו. זה שלא אומץ נושא הייצור בארץ, זה חבל. מה שדווקא כן אומץ זה נושא הניהול והפיתוח שהביאה אינטל".

* מה חשבת שיקרה?

"היו לי ציפיות אחרות. כשהקמנו את המפעל בירושלים הייתי בטוח שנשנה את ירושלים ונעשה שינוי במדינה בכל נושא הייצור. חשבתי אז, ואני חושב היום, שיכולת הייצור הייתה צריכה ליצור דרבון לקפוץ על העגלה, אבל לא קרה שום דבר. אנשים המשיכו בתחום התוכנה".

לדבריו, הוא לא ציפה לענקיות שבבים נוספות שיגיעו לכאן או למענקים ממשלתיים, אלא שחברות אלקטרוניקה שמפתחות בארץ גם ייצרו כאן. "אני בעד להעביר ייצור למקום שהכי כדאי כלכלית, אבל הגיע הזמן שיעשו את זה פה. הוכחנו את הכדאיות של זה במפעלים של אינטל".