לא נראה מהגז אפילו שקל

1. מה קורה כשדוחפים מיקרופון לפיהם ומצלמה לפניהם של פוליטיקאים? הם מפטפטים את עצמם לדעת, מתמכרים לחשיפה ומלעלעים שפה פומפוזית, מנותקת מכל היגיון או מציאות. יובל שטייניץ, שר האוצר, ואיתן ששינסקי, יו"ר הוועדה לבחינת משאבי הנפט והגז בישראל, השתמשו אמש עשרות פעמים במילים "ציבור", "אזרחים", "עם ישראל", "למען", "לטובת", "אינטרס", בהרכבים שונים. למען הציבור, למען האזרחים, לטובת הציבור, לטובת האזרחים, למען האינטרס הציבורי, בשביל עם ישראל, לטובת עם ישראל - כל אלה נזרקו לאוויר כדי להוכיח את התזה המופרכת ולפיה שטייניץ וששינסקי הצליחו לקחת מחברות הגז מיליארדים או עשרות מיליארדים, או כל מספר אחר שהתעופף, לטובת הציבור, כאילו הם נכנסים היישר לכיסם של האזרחים.

וכל המלחמה ההירואית הזו צלחה, לפי עדותם של השניים, למרות הלחצים הקשים מנשוא שהפעילו האנשים המפחידים ההם שעומדים בראש חברות הגז, מה שתרם לתדמית הקדושים המעונים ששטייניץ וששינסקי התעטפו בה. האחרון אף הפליג בתיאוריו וקבע שההמלצות מבשרות על תחייתה של מדינת ישראל, אמירה מיותרת (בדומה לאמירה של יצחק תשובה בעת גילוי מאגר הגז על הבטחת עתידה של כלכלת ישראל) שממחישה עד כמה ששינסקי, שהוועדה החזירה אותו באבחה אחת לקדמת הבמה הציבורית, לקח את תפקידו רחוק מדי. הוא התבקש לגבש המלצות על מדיניות מיסוי ותמלוגים ולא להפוך למשיח שיביא את הגאולה לעמישראל.

הדיבורים של שטייניץ על טובת הציבור, היו נשמעים אמינים הרבה יותר, אילו שר האוצר היה מצהיר שמסי ותמלוגי הגז ייכנסו, מדי שנה, לקרן מיוחדת בעלת מטרות ציבוריות מובהקות ולא וירטואליות, כפי שהציג אותן אמש. הקרן, שטייניץ יכול היה להצהיר, תפעל לצמצום הפערים החברתיים ולסיוע לשכבות החלשות, אם בחינוך ואם בתעסוקה; תיקח על עצמה את הטיפול בהשלכות המעוותות של החופש הכלכלי, אשר עשוי לכלול, למשל, כישלון אישי עד נקודה של עוני; תטפל בהשלכות המכוערות של גלובליזציית המסחר ובמעמד הבינוני שנשכח, ותתמוך בפריון של כל התושבים.

בלי קרן כזו, הדיבורים המשיחיים של שטייניץ וששינסקי על תקומתו של עמישראל יהפכו לבדיחה נלעגת. ההכנסות השנתיות מהגז, חצי מיליארד-מיליארד שקל או יותר בשנה, החל בעוד 6 שנים, ייבלעו בדו"ח של מינהל הכנסות המדינה בין ההכנסות הכוללות ממסים שינועו סביב 200 מיליארד שקל בשנה. הציבור לא ייהנה מכך, העם של שטייניץ ושל ששינסקי לא יראה אגורה, לא במישרין ואפילו לא בעקיפין, ורק כמה פוליטיקאים יזכו לתהילת עולם כמי שהביאו לתחייתו של עמישראל.

גם הפטפוטים על לחצים כבדים שהופעלו וטפיחת השכם העצמית על העמידה בהם, הם נאיביים ופופוליסטיים. ברור ששטייניץ וששינסקי צודקים - היו לחצים, אפילו אגרסיביים, אולם החרב של מפעילי הלחץ צריכה להיות מופנית גם כלפיהם.

אכיפה של מדיניות כלכלית חדשה, אם בענף הגז, אם בענף התקשורת ואם בענף הקמעונאות, היא בסופו של דבר הליך פוליטי, כפי ששטייניץ וששינסקי יודעים היטב. לחצים פוליטיים מפעילים את האכיפה, ולחצים פוליטיים מביאים לעיתים להפסקתה. אלו כללי המשחק. גם שטייניץ וגם ששינסקי עשו שימוש בפוליטיקה ובתקשורת כדי לשסות את הציבור ביצחק תשובה ובשאר האנשים שמייצגים את חברות הגז. גם הם תדרכו את התקשורת, גם הם השמיצו, גם הם יצרו ספינים מדי יום - זה חלק מהמומחיות של משרד האוצר לאורך ההיסטוריה הכלכלית - גוף בעל עוצמה גדולה בהרבה מכל בעל הון. שטייניץ וששינסקי לא צריכים להתפלא עכשיו אם עוד קצת פוליטיקה, אגרסיבית ככל שתהיה, ניסתה ותנסה לשנות את התמונה (והתמונה, ככל שנתכחש לה, היא שמדובר בהעלאת תמלוגים רטרואקטיבית בדלת האחורית).

תשובה ושותפיו טעו לאורך כל המאבק: במקום להקפיא את כל עבודות הפיתוח של קידוח "תמר" מיד עם הקמת הוועדה עד ההחלטה הסופית בנוגע להמלצות ששינסקי, הם בחרו לנהל קרב תקשורתי אבוד מראש, לעיתים אישי מדי, שהצטייר רע וחזר אליהם כבומרנג. לאורך כל מסיבת העיתונאים אמש אפשר היה לחוש בין השורות את הטינה והאיבה האישית שרוחשים שטייניץ וששינסקי לתשובה. באופן טבעי, הכול אישי, והאישי חלחל גם להמלצות. הם רצו להראות לו מי פה הגבר, והם הראו לו.

2. הקרב על התמלוגים נכנס, כהרגלם של ויכוחים כאלה, למשבצות הכי פשטניות: טובים מול רעים, חזקים מול חלשים, עשירים מול עניים, אינטרס בעלי ההון מול אינטרס הציבור. אלו סיסמאות טובות לתקשורת, אבל השפעתן על האזרחים של שטייניץ וששינסקי ועל תקומתו של עמישראל, היא אפסית. את האזרחים ששטייניץ וששינסקי כל כך רוצים בטובתם מעניינים דברים הרבה יותר טריוויאליים וחשובים לכיסם. חשובים להם הירידה המתמשכת בשכר הריאלי, הגידול בפערים החברתיים, עליית מחירי המזון (שניכרת היטב בסל הקניות של כל אחד מאיתנו) והקפיצה במחירי הדיור.

הכנו בשביל שטייניץ תרשים זרימה קצרצר שממחיש עד כמה האזרחים שלו משוועים לטיפול קצת יותר אגרסיבי בבעיות הקיומיות, אולי בדומה לטיפול הנחוש שלו בתשובה ובחבריו. כדי לספק את ההגינות המתבקשת, חלק מהתהליכים שהתרחשו קרמו עור וגידים עוד לפני כהונתו והואצו במלוא העוצמה בתקופתו כשר אוצר (החל לכהן בתחילת 2009).

קצב הגידול במחירי הדירות במשק עלה במיוחד מאז 2008, התחזק ב-2009 והגיע לשיעורים גבוהים עוד יותר במהלך 2010, כך על פי נתוני הלמ"ס. מחירי הדירות עלו נומינלית מ-2008 ועד אוגוסט 2010 בכ-41% במצטבר (7%, 13% ו-16% בהתאמה). ריאלית עלו מחירי הדירות בתקופה זו בכ-27% במצטבר. בועה, לא בועה, התוצאה ברורה: מדובר בעלייה משמעותית וקיצונית.

במקביל לעליית מחירי הדירות, המשיך השכר הריאלי של העובדים להישחק, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי, כפי שהטבלה המצורפת ממחישה. המגמה הזו הואצה ב-2009 ונמשכה גם ב-2010. הסכם השכר במגזר הציבורי, שנחתם לאחרונה, רק מנציח את המצב: תוספת של 6.25% לשלוש שנים וחצי היא בתסריט די ודאי שחיקה של 2%-5% בשכרם הריאלי של העובדים, שחיקה משמעותית במיוחד למרבית העובדים שמשתכרים כ-5,000 שקל, העובדים החלשים של המגזר אותם האוצר המשיך להקריב בהסכם השכר. קשה לומר, אפוא, ששטייניץ דאג ל"אזרחים" בהסכם הזה. להיפך, בכירי האוצר אף מתגאים ב"הישג" של שחיקת השכר.

השילוב של עלייה משמעותית במחירי הדיור עם ירידה ריאלית בשכר מבטא הרעה חריפה ביכולת הציבור לרכוש דירה. כעת נדרשות 126 משכורות חודשיות ממוצעות לרכישת דירה ממוצעת לעומת כ-120 במחצית הראשונה של 2010, 111 משכורות ב-2009 ו-98 משכורות בשנים 2007-2008.

ההרעה ביכולת לרכוש דירה גם מפריכה את התזה שהשתרשה, ולפיה עליית מחירי הדיור טובה לאזרחי ישראל, כי מרביתם, קרוב ל-70%, מחזיקים דירות בבעלותם. שכר הדירה עלה בשנים 2008 ועד ספטמבר השנה בשיעור של עד 27% נומינלית ו-15% ריאלית, ומספר המתגוררים בשכירות במשק הולך ועולה בהתמדה בשנים האחרונות במקביל לירידה בשיעור המתגוררים בדירות שבבעלותם (מ-73% בעלי דירה לפני נתוני מפקד 1995 ל-66% בלבד לפני נתוני מפקד 2008). כל אחוז פירושו, על-פי נתוני משרד השיכון, כ-23 אלף משקי בית. המשמעות: יותר ויותר אזרחים של שטייניץ לא מסוגלים לרכוש דירה.

האוצר ושטייניץ יושבים עד עתה בחיבוק ידיים בכל הנוגע לטיפול כלשהו בשוק הדיור. כל ההצעות להקלות במיסוי - מביטול מס שבח על דירות להשקעה (שעשוי לשחרר לשוק עשרות אלפי דירות) דרך שינוי שיטת המענקים ועד הכרה בריביות המשכנתא - נדחות על-ידי הפקידים בטענה שיגרמו יותר נזק מתועלת.

התוצאה היא שמעמד הביניים בישראל שהולך ונשחק, שהולך ונדחק, יושב מול הטלוויזיה ושומע את שר האוצר שלו לוקח קרדיט על מאבק למען "הציבור", לטובת "האזרחים" ולתקומתו של עמישראל. הוא מגלגל צחוק מר ומהרהר בקול רם: סליחה, אנחנו ושטייניץ כנראה לא חיים באותה מדינה.

eli@globes.co.il