אופירה בלי סייג

לא לעיתים קרובות מצליחה תוכנייה של הצגה לגעת בדיוק שכזה. 4 עמודים בסך הכול, מינימליזם גרפי וטקסטואלי המתקפל אל הכיס האחורי בנקל ואשר מרמז על הבמה העירומה שתיכף תתגלה מן החשיכה, ועמוד אחד מהם, כמה עשרות מילים מהודקות, שעושה את ההבדל. עמוד ובו ממענת הבמאית אופירה הניג מכתב אישי ל"אנטון היקר" אותו היא סוגרת ב"שלך לנצח נצחים", ואותו היא פותחת באלה הדברים: "הרשה לי להיות לרגע סנטימנטלית ולכתוב לך שקראתי את כל הסיפורים והמחזות שלך, ואת מרבית מכתביך, וידעתי למה אני חיה. אבל כשנכנסתי לחדר החזרות לביים מחזה שלך, ידעתי גם למה אני יוצרת תיאטרון".

בתום הצפייה ב-3 האחיות האלמותיות של צ'כוב, אפשר לומר שכעת גם הצופים יודעים למה הניג היא יוצרת תיאטרון, ומאיזה חדרון בליבה הפועם צ'כוב, היא יוצרת אותו. אותו חדרון מתרגש ומלא הערכה הוא שמאפשר לה לגשת אל הקלאסיקה בת מאה השנה בכבוד, אבל גם לא ביראת כבוד הגדושה בפוטנציאל מסרס וחרדתי שבמאים רבים כל-כך נלכדו בו בעבר ולא ידעו כיצד להשתחרר מן הנטל.

אומץ תיאטרלי. שלוש אחיות

הניג אמיצה דיו כדי ליטול לעצמה די חופש אמנותי על מנת לתמרן בין ריחות הכפר והתפלספויות האינסוף העולים מן הפריפריה הרוסית של שלהי המאה ה-19, לבין ריחות הגבינה החרוכה העולים מן הפיצרייה השכונתית שממול, בדרך לעוד לקוח אינסטנט מרוצה בעיר השינה התוחמת את נתיבי איילון מצפון - והתוצאה היא חוויה בימתית מודרנית, מתוחכמת ומשוחקת היטב. כזו שעושה שימוש חכם בפסקול מרענן על טהרת הג'אז - הקטע "טייק פייב", בביצוע רביעיית דייב ברובק (זמין ביוטיוב). כזו שלוקחת את תבונת הנצח של המחזה הנפלא הזה, בבטחה אל המאה ה-21.

מוסקבה כאגדה אורבנית

אם צריך לתמצת את תבונת "שלוש אחיות" למשפט אחד הרי שהוא יתאר את העמידה במקום כהליכה לאחור. ובהרחבה: אם לא תניעו עצמכם לעשות, להגשים ולממש את הפוטנציאל הגלום בכם, אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילכם, ודאי שלא שעון החול הנוזל ללא רחם. בחלוף השנים תמצאו עצמכם במקום שלא רציתם להיות בו, עם האנשים שלא רציתם להיות עמם, ועם עצמכם, מרירים, חסרים, זקנים.

המחזה פורס את סיפורן של האחיות המפוספסות לבית פרוזורוב, אולגה (אודליה סגל מיכאל), מאשה (אורנה כץ) ואירינה (סילביה דרורי-טששניובסקה). הן כמהות לפרוץ את גבולות הכפר המדכאים ולחזור למוסקבה - עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות, שבה הן התגוררו בעבר כאשר אביהן, גנרל רב מעמד, היה בחיים. אבל הן עומדות במקום ומוסקבה נותרת בגדר אגדה אורבנית.

כדרכו של צ'כוב, המחזה כולל דמויות משנה רבות, תתי התרחשויות ותתי-תתי התרחשויות, שיוצקים תוכן ומתחברים לכדי שלם הגדול מסך מרכיביו. בין זהו האח המוכשר אנדרי (יואב הייט) שהולך שבי אחר נטשה, כפריה גסת רוח בגילומה הראוי לציון של נעמי פרומוביץ'-פנקס, ומוצא עצמו ברבות השנים נתון למרותה; בין זהו הקצין ורשינין (יורם יוספסברג) המנהל רומן עם האחות מאשה ומנפץ את מיתוס איש הצבא העשוי ללא חת; ובין אלה הם החברים סוליוני (נמרוד ברגמן) והברון טוזנבך (אסף סולומון) שיוצאים לדו-קרב פילוסופי ומדמם גם יחד על ליבה של האחות אירינה.

לסיכום, אחרי ששני הביקורים האחרונים שלי באנסמבל הרצליה אכזבו אותי עד מאוד (ההצגות "המתאבד" ו"איפיגניה באוליס"), שלוש האחיות באו וחוויה מתקנת באמתחתן. יופי של הצגה.

"שלוש אחיות", מאת: אנטון צ'כוב, נוסח עברי: שמעון בוזגלו, בימוי: אופירה הניג, אנסמבל הרצליה