"היעדר ההנפקות הפך את ההתנהלות מול הקרנות לקשה יותר"

בשתי רכישות חברות הסטארט-אפ בתחום שבבי התקשורת וינטגרה ו-Beceem, היו מכנים משותפים רבים. שתי החברות היו בנות אותו המחזור של שנות תחילת העשור; לשתיהן היה תשקיף פתוח בוול סטריט שחיכה לתזמון המתאים; שתיהן התכוונו לגייס לפי 300 מיליון דולר; ושתיהן נרכשו לבסוף: את Beceem רכשה ברודקום ב-328 מיליון דולר ואילו וינטגרה נרכשה על-ידי PMC Sierra ב-300 מיליון דולר.

בין שתי החברות הייתה גם נקודת השקה נוספת: החתם הראשי שלהן היה בית ההשקעות ברקליס ונידהאם (Needham) היה חתם המשנה. "וינטגרה ו-Beceem יכלו להפוך לציבוריות לו היו רוצות", משוכנע אנדרו מליק, יו"ר בנק ההשקעות נידהאם שביקר בישראל לאחרונה, "אם מנהליהן באמת היו רוצים להקים חברות גדולות, הם יכלו לעשות את זה", הוא אומר בראיון ל"גלובס".

מליק היה שותף להנפקות ראשוניות רבות בחייו המקצועיים, רובן סביב השוק הטכנולוגי, והיה שותף גם להנפקות אחדות של חברות ישראליות. הקריירה שלו עברה בנידהאם, בנק שאליו הצטרף ב-2008; בליהמן ברדרס שם כיהן כשותף ואחראי על חברות הצמיחה המהירה כולל חברות ההיי-טק והטלקום החל מ-1987; ולפני כן בבנק אנטרברג טובין. בין השאר, הוא השתתף בהנפקות היסטוריות כגון זו של אינטל ב-1973.

"תור הזהב של ההיי-טק הישראלי בוול סטריט היה בהתחלה ובאמצע שנות ה-90", הוא טוען. מליק מגדיר את הנפקת לננט של קבוצת רד, שהייתה בשליטת האחים זהר ויהודה זיסאפל, כ"הנפקה הראשונה שנהנתה מהטרנד 'היתרון הישראלי'". לדבריו, הייתה זו חברה שהגיעה עם טכנולוגיות שהשורשים שלהן בתעשייה הביטחונית הישראלית, מהנדסים ישראלים, ותמריצים שונים שסיפקה הממשלה באמצעות המדען הראשי או בהפחתת מסים. מליק היה מעורב גם בהנפקות ראשוניות ומשניות של טקנומטיקס, נייס, אינדיגו, אלביט וטבע.

"עסק של קשרים"

פרקטיקה ידועה עבור בנקאים להפוך חברה אטרקטיבית עבור המשקיעים המוסדיים היא להציע את החברה במחיר מעט נמוך יותר (דיסקאונט) ביחס לחברות ציבוריות דומות, שלעיתים יכול להגיע ל-15%. הסטטיסטיקה המעודכנת על אותם הימים (ראו מסגרת וטבלה) מעידה כי החברות הישראליות בהנפקות הראשוניות בעשור וחצי שלפני שנת 2000 נהנו מהמחיר הקרוב ביותר לשווי השוק בתהליך ההנפקה, ואף הביצועים שלהן לאותה התקופה היו עדיפים לעומת חברות אחרות - אמריקניות וזרות. מליק מציין כי לחברות הישראליות "פרופיל אמריקני", כך שהתקבלו בקלות יחסית על-ידי המוסדיים בארה"ב.

ואולם, הזמנים השתנו. היום יש פחות הנפקות וגם החברות שכבר מגיעות לשערי וול סטריט, אינן מצליחות פעמים רבות להחזיק את השוויים שלפיהן ניגשו להנפקות.

"העסק נעשה קשה יותר", טוען מליק, "ב-1992 התחיל הראלי הכי גדול שהיה בשווקים מעולם עד לשנת 2000. חברות כמו לננט, טקנומטיקס, ממקו - בין ההצלחות הגדולות של ההיי-טק הישראלי של תחילת שנות ה-90 - היו בשוק השורי החזק ביותר שהיה מעולם".

הימים הנוכחיים מעמידים בפני בנקאי ההשקעות שעוקבים אחרי השווקים הטכנולוגיים אתגרים מסוג אחר לגמרי. היה מספיק לראות את החיבוקים בין מליק לשלמה דוברת בכנס הג'רני שנערך לפני כחודש כדי להבין שחלק מההישגים שלו נובעים מהקשר האישי ללקוחות הפוטנציאלים.

"זה עסק של קשרים", הוא מסביר את הפוליטיקה של בנקאות ההשקעות, "כולנו נראים אותו הדבר ואומרים את אותם הדברים, אבל אלו האנשים שאתה יכול לבטוח בהם במשך שנים שאתה עושה עסקים איתם".

הקשרים המרשימים שצבר במשך השנים לא עוזרים לו לדבריו בשוק של היום. "בגלל שיש פחות הנפקות, קרנות ההון סיכון מזמינות היום יותר ויותר בנקאים להתחרות על ההנפקה ולקחת חלק בתחרות היופי לבחירת החתמים. אנחנו צריכים לנסות ולבדל את עצמנו ולספק את השוויים הכי גבוהים ואת האנליסטים הכי הטובים, אבל זו צביעות, כי השוק הוא זה שמספק את הערך".

פעם, כפי שאפשר להבין מדבריו של מליק, הדברים היו פשוטים יותר, ולא רק עבור המשקיעים שמעוניינים לבצע את האקזיט. "יש לי חברים בקרנות אבל זה לא יספק לי את העסקה, אלא ייתן לי את האפשרות לגשת לשולחן ולהתחרות. כבר לא מרימים אלי טלפון ואומרים לי 'קיבלת את העסקה'. זה נעלם. הקרנות הפכו לזהירות. יש מעט הנפקות והרבה כאלה שרודפים אחריהם, כך שזה חלק מתהליך בידול", הוא מתאר.

"ההחזרים גבוהים יותר כשמשקיעים בישראליות"

בשנים 1985-2003 התרחשו יותר מ-120 הנפקות של חברות ישראליות בוול סטריט. מספר זה הציב את ישראל במקום השלישי, אחרי ארה"ב וקנדה, בבחינת מספר ההנפקות שבוצעו בארה"ב. עשרות מחקרים במשך שני העשורים האחרונים ניסו לגלות את קסם ההצלחה היחסית של החברות הישראליות בוול סטריט.

מחקר שחובר על-ידי מיה ויסמן ופטקהר האסן ופורסם בגיליון הקיץ של הירחון הפיננסי שמופץ על-ידי מרכז סלומון באוניברסיטת ניו יורק, השווה את הביצועים של חברות ישראליות, אמריקניות, ואחרות שנגשו להנפקה בוול סטריט בין השנים 1985 ל-2000.

למרות ההנחה כי המחסור במידע לגבי חברות שאינן אמריקניות מביא להפחתת מחיר (דיסקאונט) משמעותית יותר הנדרשת במסגרת הליך ההנפקה הראשונית בוול סטריט, התוצאות לגבי החברות הישראליות הוכיחו את ההפך. "החברות הישראליות שניגשו להנפקה שונות מחברות אחרות שאינן אמריקניות במספר ממדים, שמפצים את המשקיעים עבור א-סימטריה במידע ועבור הסיכון", כותבים עורכי המחקר.

חלק מהסיבות שמפורטות במחקר נוגעות לביצועים של החברות הישראליות בשלוש השנים שלאחר ההנפקה במונחי החזרים, שמוצלחים יותר מאלו של חברות ממדינות לא-אמריקניות אחרות וגם אמריקניות; הקרבה של החברות הישראליות לעולם העסקים האמריקני מבחינת קשרים עסקיים ואופן עבודה; וכן "קהיליית המשקיעים הרלבנטיים לחברות שמבצעות הנפקה ראשונית בשלבים הראשוניים לפחות, היא קטנה ואמריקנית באופן מדהים", טוענים במחקר.