מפרישים עליך, חביבי

א.

בזמן האחרון יוצא לי להיות ביותר מדי, או לפחות בלא מעט, מסיבות יום-הולדת של חברים, קרובים ופחות, שמציינים את יום-הולדתם ה-40 בהילולות שתייה וריקודים עד אור הבוקר. האמת שלא עד אור הבוקר, באחת וחצי ככה כבר צריך לחזור ולשחרר את הבייביסיטר.

הבעיה בלחגוג יום-הולדת 40 בהילולות שתייה וריקודים עד אור הבייביסיטר נעוצה בסיבת המסיבה עצמה - ה-40. העובדה העגומה היא שהחמרמורות הולכות ונהיות קשות. למעשה, אלה כבר לא חמרמורות. חמרמורות זה לצעירים, משהו שנפתר בשני אקמול, כמה כוסות קפה וחצי מנה סביח.

אבל הימים שאחרי שתייה בגילנו המופלג הן מיתות משונות למדי, עיגולים סגולים מסביב לעיניים טרוטות, חורים שחורים בזיכרון, תחושת קבס שלא עוזבת אותך ליומיים ומלווה בדיכאון קצר-מועד, אך עמוק מני ים, הנעוץ בהכרה שיותר צעיר ממה שאתה כבר לא תהיה. אתה אפילו לא יכול לישון את החמרמורת, לעזאזל, מישהו הרי צריך לקום לילדים.

מצד שני, יש הקלה גדולה ב-40. פתיחה של עשור תמיד תהיה שמחה ואופטימית יותר מסופו. כבר אני אומר לכם שאעדיף את גיל 50 על פני 48. אבל עד אז אין אלוהים גדול, כמו שאני תמיד אומר.

אני עצמי הגעתי ל-40 לפני קצת יותר מחודשיים, אבל לא עשיתי מסיבה. זה לא שאין לי מה לחגוג - החיים בסדר ואין תלונות - זה שרציתי לקום בבוקר שלמחרת עם חיוך לצד זו שאני אוהב במקום לשכור שני פיליפינים שיחזיקו לי את העפעפיים עד הצהריים.

מלבד זאת, אני לא אוהב לארגן מסיבות, ולא פחות מכך: נאלצתי לעמוד מול ההכרה הכואבת שאני לא מכיר כל-כך הרבה אנשים. חברים בפייסבוק לא ממש נחשבים.

לא, אין לי כוח לחשבון נפש מפורט. אם כבר, מעניין אותי יותר לערוך חשבון נפש כללי יותר.

ב.

בכל המסיבות האלה אני מסתכל סביבי, על חבריי ומכריי בני דורי. הדבר הבולט הוא שלרובנו ילדים קטנים ובייביסיטר שמחכה. בגילנו, להורינו כבר היו ילדים אחרי צבא. הם תכננו לנו חתונות - אנחנו עדיין תקועים בשלב החוגים.

להביא, לחכות בחוץ, להחזיר. בגילנו, הורינו כבר היו אנשים מבוגרים, תוצאה ישירה של הבאת ילדים בגיל צעיר, אבל אנחנו עדיין ילדים. חבורה של אינפנטילים עם שיער ארוך. בגיל 40, במקום לחכות לנכדים, אנחנו שואלים את עצמנו וזה את זה אם להמשיך להביא ילדים או לעצור עכשיו.

אני מסתכל על דור ההורים שלנו. אנחנו רוצים שהם יעזרו לנו יותר עם הנכדים, אבל עושים את עצמנו שוכחים שגם להם יש הורים זקנים. הם מפרפרים הרבה יותר מאיתנו, ההורים שלנו. וזה ישר מביא אותי לחשוב על זה שכשהילדים שלנו יהיו אנשים, אנחנו כבר נהיה קשישים. האם נהיה סבים וסבתות אי-פעם?

כי אם הם יחכו כמו שאנחנו חיכינו, או יותר מזה, אני לא ממש רואה את זה קורה. אני זוכר את הסבא והסבתא של אמא שלי, וגם לסבתא שלי כבר יש נינים ונינות. הכי הייתי רוצה שזה יקרה גם לי, לשבת בראש שולחן חג גדול ולהסתכל על כל השבט שיצא לי אתם יודעים מאיפה, אבל איכשהו אני לא עוצר את הנשימה.

התקווה המציאותית היחידה לנכדים היא שהילד יחזור בתשובה ויתחיל להתרבות בגיל 18, אבל אז על מה יהיה לי לדבר עם הנכדים החרדים שלי? האם הם בכלל ירצו לדבר איתי? וחוץ מזה, הם בטח יגורו רחוק, מי יביא אותי ויחזיר אותי? ומה אני אעשה שם כל השבת?

מחשבות מוזרות לחשוב על בר באמצע מסיבת יום-הולדת, אני יודע. אבל זה נראה לי עדיף מלרקוד כמו אידיוט לשירים מהאייטיז ששנאתי כבר בזמן אמת.

ג.

אני מביט סביבי: לרבים מהאנשים שרוקדים פה אין מה שנקרא ביטחון תעסוקתי, רובנו עברנו יותר מקומות עבודה משחלמו לעבור ההורים שלנו, והפנסיה עוד רחוקה-רחוקה.

אנחנו גם יודעים טוב מאוד, או לפחות כל מי שבינינו ועיניו בראשו, שכל הפנסיה הזו היא שקר אחד גדול. אתה צריך להיות אידיוט גמור בשביל להאמין לכל הספקולנטים האלה שמשחקים בכספי הזקנה שלך, חבורת נוכלים שמשקיעים את העתיד שלך בכל מיני בועות שיתפוצצו עוד מאה פעמים לפני שתגיע לגיל שאפשר להתחיל.

אתה מפריש כל חודש? תמשיך להפריש, חביבי. בינתיים הם מפרישים עליך. אתה קורא עליהם במדורי הכלכלה, מהמרים על העתיד של ההורים שלך, על העתיד שלך, בכל מיני עסקאות סיבוביות וקומבינות אפלות, נוסטרו, שמוסטרו, אללה יסתור, אבל במקום לעלות על בריקדות אנחנו עושים את עצמנו כאילו שזה לא נוגע לנו. אחרי הכול, אנחנו עוד צעירים, לא?

ההורים שלנו, שייצאו לפנסיה הזאת בעצמם עוד שנים לא רבות, יסבלו מכל זה עוד הרבה לפנינו. ואם לא היה להם המזל או היכולת לשים משהו בצד, הרי שאנחנו נצטרך לתמוך בהם. אבל איך נתמוך בהם ואין לנו גרוש על התחת? איך נתמוך בהם ובקושי את עצמנו אנחנו מחזיקים?

אני מביט סביב, ובאמת שאני לא רוצה להרוס את המסיבה, אבל סביר יותר שכמה מהאנשים שרוקדים פה לצלילי "נירוונה" כאילו אין מחר לא יצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתא שלהם בעוד 20 שנה.

היום הם בני 40, מרוויחים סבבה, מקצועות חופשיים, צווארונים לבנים, מכוניות בליסינג. אבל מה עוד 18 שנה?

מה יקרה כשיבואו עובדים צעירים יותר וזולים יותר? מה, יכול להיות שכל האנשים שגודשים את רחבת הריקודים לא קוראים את מדורי הכלכלה? או שהם יודעים משהו שהם לא מספרים לי? ואם הם יודעים משהו ולא מספרים לי, איזה מין חברים אלה? טוב שלא עשיתי מסיבה לעצמי!

מדוכדך אני מסתובב אל הברמנית בת ה-20 ומבקש ממנה עוד כוסית.

ד.

ואלה שבונים על ירושה, גם לכם לא הייתי מציע לנוח על זרי הדפנה. בהנחה שלא מדובר במיליונים, הרי שסביר יותר להניח שההורים שלכם יחיו בשיבה, טובה או פחות, ובבריאות, טובה או פחות, עוד הרבה מאוד שנים, ימשיכו לגור בדירה שהייתם אמורים לרשת ויבזבזו את הכסף שאתם בונים עליו.

ובזכות אתם בונים עליו, שהרי ככה העולם עובד, או אמור לעבוד. זה הסדר החברתי שעבד המון שנים. אלא שכל המעגל הזה של חיים, ילדים, מוות וירושה קצת נפרם בקצוות, אתם לא שמים לב? אתם לא שמים לב שהסדר החברתי מתערער, אם לא התערער כבר לגמרי?

עולם מתוקן צריך לעבוד ככה שההורה חוסך בשביל האוניברסיטה של הילד, אבל בעולם של היום הילד צריך לחסוך בשביל המטפל של ההורה.

תגידי, אני אומר לברמנית, מה שמת לי בכוס? כי אני מתחיל לחשוב מחשבות אובדניות למדי. היא מסתכלת עליי באדישות השמורה לבני ה-20 כשהם נתקלים באחד בן 40. את הפן הזה של פער הדורות אני דווקא אוהב, האמת.

ה.

אז אנחנו אמורים לחשוב כמו שלימד אותנו הקפיטליזם לחשוב: שהכול תלוי בנו, שהכול נמצא בקצות 10 האצבעות שלנו, שאם נעבוד מספיק קשה - נצליח. הבעיה היא שגם זה לא תמיד נכון, לא ככה?

הביטו סביב: אם לא שתיתם יותר מדי תהיו חייבים להודות שמלבד מקרים בודדים, הרי שלא הכול תלוי בכם. למעשה, מעט מאוד תלוי בכם.

אני מסתכל על עצמי. יש לי עבודה שאני אוהב, אני גם חושב שאני לא רע בה, אני מתכוון גם להמשיך בה עד הסוף, אבל מספיק שעוד כך וכך זמן יתחלף אחד מהאלה בחלונות הגבוהים - מבעל השליטה ועד לעורך הישיר - ואחיכם ימצא את עצמו כותב אייטמים לוואלה ברנז'ה בשביל 300 שקל לחתיכה.

אז נכון שיש אופציות, תמיד יש אופציות, ואופציות זה טוב, הכי טוב, הרי לימדו אותנו שאושר זו בחירה ובחירה זה אושר - אבל מה עם האופציה הכי פשוטה של להישאר במקום שלך ולעשות את העבודה שלך?

ו.

מה צופן לנו העתיד? וואלאק, רק הזמן יגיד. בינתיים אנחנו ממשיכים לרקוד זה במסיבה של זה. מהרבה בחינות אנחנו יודעים שזו אולי המסיבה האחרונה.

ראיתם מישהו חוגג 41? הרי זה גיל מעפאן ביותר לחגוג. לא, סביר יותר להניח שהמסיבות הבאות יהיו רק בעוד עשור, אבל מי רוצה ומי יכול לחשוב כל-כך רחוק.

אז אני מסתובב שוב אל הברמנית, אבל לא מצליח ללכוד את תשומת-לבה. היא עמוק ב-iPhone, מסתמסת עם איזה חתיך מהמכון כושר. מילא, בכל מקרה הגיע הזמן ללכת ולשחרר את הבייביסיטר.

 דרור פויר