מה שוות ועדות השקעה?

לפני כמה שבועות השתתפתי בסדנה שבחנה תהליכי קבלת החלטות בקבוצה בהשוואה לקבלת החלטות כיחידים. המרצה הציג בפנינו דילמה ואנחנו, התבקשנו להכריע בה, פעם כקבוצה - כלומר לקבל החלטה משותפת, ופעם כיחידים - כלומר לקבל החלטה לבד.

הוא טען שבמקרים רבים ההחלטה הקבוצתית יותר קיצונית מההחלטה הממוצעת שכל אחד מהיחידים בקבוצה היה מקבל אילו היה מתבקש להחליט לבד.

כהמחשה הוצגה לפנינו הסיטואציה הבאה:

"אביך בן ה-80 מרותק לכסא גלגלים. הרופאים מציעים ניתוח שיאפשר לו לעמוד על רגליו, אך טמון בו גם סיכוי שגופו המבוגר לא יישרוד את הטראומה - והוא ימות, כתוצאה מההתערבות הכירורגית".

התבקשנו להצהיר מה גובה ההסתברות להצלחה שהיינו מבקשים, כדי להסכים לבצע את הניתוח.

כשהתבקשנו להחליט כקבוצה, הסכמנו להסתפק ב-70% הצלחה, ואילו כיחידים, ממוצע ההסתברות שביקשנו היה 90%.

הכוח החזק בטבע האנושי

החוויה האישית שלי הייתה שעצם דיון בקבוצה מסיט את עמדת הבסיס שלי. גם במקרה שאלה כה טעונה רגשית, הנוגעת לעתיד הורה, וגם במקרה שאלה בענייני פוטבול אמריקאי, תחום שבו אין לי שמץ הבנה או עניין, ודאי שלא רגשי.

משימת שכנוע אנשים אחרים בכיוון מסויים גרמה לי להקצין את עמדתי בכיוון שבחרתי, כתוצאה מהצורך לחשוב על טיעונים המחזקים את העמדה אותה קידמתי וסותרים את העמדה ההפוכה.

בקבוצה פועל לחץ חברתי, שהוא אחד הכוחות החזקים בטבע. הדוגמה הקלאסית הבסיסית בהקשר זה היא של חוקר בשם סלמון אש.

אש הוכיח שאם שישה אנשים יטענו ששני קווים זהים באורכם, גם המשתתף השביעי יטען כך, על אף ששני הקווים אינם זהים וששת המשתתפים האחרים, קיבלו תדרוך מוקדם להגיד שכך הם סבורים, על אף שהם יודעים שזו אינה אמת.

הם מנסים לתכנן גם סוסים

למרות המוני המחקרים שהוכיחו מה שכל ילד בגן יודע - שאם נותנים לוועדה לתכנן סוס, מקבלים גמל - משקלן של ועדות על גורל חסכונותינו הולך וכבד.

בשנים אלה, בישראל כמו בעולם הגדול, מכוונת הרגולציה לכך שיותר החלטות ויותר סמכויות יוטלו בידי ועדות השקעה וייצאו מידי מנהל ההשקעות הבודד.

המניע לכך ברור.

די מפחיד לתת לאדם אחד, מוכשר או מוכשרת ככל שיהיו, לנהל עשרות מיליארדים כספי חסכונות של מאות אלפי אנשים אחרים. ככל שחוסר הוודאות בשווקים גדל והתנודתיות מקצינה, כך גדל החשש מפני המנהל הבודד ואיתו גם השאיפה לחשק אותו בוועדות והליכי קבלת החלטות קשיחים.

נסו לרכוב על אופנים בשביל צר עם גלגלי עזר. הסיכוי שתצאו מהחוויה ללא פגע, גדל ולא קטן, למרות שלכאורה גלגלי העזר שהוספתם הם מרכיב בטיחות.

ועדת ההשקעות נסחפה

לפני שנתיים כשהעיתונים והשווקים שרו בפאניקה מוחלטת, הסיכוי להוציא מוועדת השקעה החלטה להגדלה משמעותית של הרכיב המנייתי בתיק, היה נמוך ורק מנהל השקעות מאוד נחוש ואסרטיבי, היה מצליח להעביר אותה.

אם ללמוד מהמחקר והניסוי שתיארתי בפתח מאמרי, כנראה שברוב ועדות ההשקעה ההחלטות שהתקבלו היו מגבילות יותר מאשר ההחלטה שמנהל ההשקעות הבודד היה מקבל אילו החליט לבד. והנה בחוכמה שבדיעבד, הכל נוכחו לדעת שנכון היה באותה תקופה להגדיל באותה תקופה את הרכיב המנייתי.

הבעיה היותר חמורה היא שהיום המצב הפוך:

עליות בשוק המניות, היעדר תשואה מוחלט באג"ח ובוודאי באג"ח ממשלתי דוחף את הציבור, כמו גם את ועדות ההשקעה, להגדיל את הרכיב המנייתי בתיקים כנראה מעבר לפרופורציה שהמנהל הבודד היה בוחר אילו אפשרו לו להחליט לבד.

האם כך אתם רוצים שכספכם ינוהל?

חשבו שהשלב הבא מורכב עוד יותר:

אפילו החלטות על אגרות חוב קונצרניות בודדות כבר ידרשו אישור של ועדת השקעות. האמנם נכון לבנות על החלטה קבוצתית מושכלת במקום לבנות על פיזור ומומחיות גבוהה של אדם מקצועי? האמנם לשם אנחנו רוצים שהרגולציה תכוון, למעורבות ברמה גדלה והולכת של וועדות בתהליכי קבלת החלטות ההשקעה?

אלה אלקלעי מכהנת כסמנכ"ל פיתוח עסקי בבית ההשקעות IBI. לאלה רשיון של משווקת השקעות. בית ההשקעות IBI, ואלקלעי אישית עשויים לסחור או להחזיק בני"ע המוזכרים במאמר ועשוי להיות להם אינטרס מסחרי באחת או יותר מהמניות או הנושאים המוזכרים בכתבה