המכונה הצהובה עובדת. למה לתקן?

הדיון שרץ באוויר אחרי התבוסה בוויטוריה אם מכבי צריכה לצרף שחקן, שניים או שלושה, התחלף אחרי השלשה של דייויד בלו במוסקבה בדיון אחר לגמרי: הקבוצה נראית בכלל לא רע, ויש דינמיקה טובה, אז למה בכלל להביא מישהו. למה להסתכן בלהרוס משהו שהולך לכיוון חיובי.

ומה יהיה אם סופו/פרקינס/פארגו ייפצע פתאום, ממשיכים אלו מהדיון של ויטוריה. שאלה מצוינת. היא אופיינית ורלוונטית בעיקר לכל מי שאוהד קבוצה ורוצה גיבויים מפה ועד הודעה חדשה. אבל אי אפשר לנהל קבוצה כמו שאי אפשר לנהל את החיים סביב תכונה אפשרית למצב של "אסון".

***

החיפוש התמידי של מאמנים אחרי שחקנים שיצילו להם את התחת הוא לפעמים לא יותר מאליבי של מאמן שלא מצליח לחבר את מה שיש לו ביד. כשיש כסף בכיס, אז תמיד חסר עוד גארד ועוד גבוה ועוד מישהו שיכול לתת אקסטרה. הדוגמה האחרונה היא של אטורה מסינה בעונה שעברה, שחיפש כל הזמן את הישועה לחוסר היכולת שלו להדביק את ריאל מדריד עם פנקס הצ'קים של הנשיא. הוא צירף עוד ועוד ועוד שחקנים לסגל במהלך העונה, כולם שמות מפוצצים, וכל שחקן גרם לקבוצה להיות יותר גרועה. מסינה לא הגיע לפיינל-פור וזרק לפח לא רק 30 מיליון אירו, אלא גם את המוניטין שלו כמי שיודע איך לחבר קבוצה.

אנשי מקצוע תמיד יחפשו את החלק החלש במשוואה כדי להסביר למה צריך לחזק. אבל יש עוד הרבה דברים ברוח של קבוצה. העניין היותר מהותי הוא סביב הדינמיקה שנבנתה במכבי בזמן כל כך קצר.

תוך חודשיים בלאט הצליח להגיע עם קבוצה כמעט חדשה לגמרי למצב שספק אם האמין שיגיע אליו אחרי שלושת רבעי עונה. זה קורה עם קבוצה חדשה, שחקנים שטועמים יורוליג בפעם הראשונה, שחקן גבוה ומרכזי שהוא לקח עליו הימור עצום. מתחיל להיווצר סגנון משחק די ברור. היכולת ההגנתית ברוב הזמן די טובה. שחקנים מתחילים לקבל רמזים ברורים בשלב מאוד מוקדם בעונה לגבי כמות הדקות שצפויה להם. בעיות נקודתיות שאיימו להתפתח לחומר נפץ מקצועי ותקשורתי (אלישי כדיר) סולקו מהר יחסית וללא נפגעים. כמות האגו על הספסל לא שורפת לבלאט את הגב. גם כמות האגו על המגרש היא נוחה לעבודה.

כל ההפנמות האלו יוצרות חיבור שלא היה במכבי בשנים האחרונות (למעט אולי תקופת הטופ-16 בעונה שעברה עם גרשון). לקבוצות מאותגרות כלכלית, החיבור בין השחקנים והדינמיקה החברתית-מקצועית הם הכלים הכי משמעותיים לסגור את הפער המקצועי מהקבוצות העשירות. כי בכוח הכישרון בלבד מכבי לא תהיה שם.

הדילמה של בלאט להמשיך ולחפש מישהו לקבוצה שלו היא לגיטימית. אבל הוא יכול ולהמשיך לנוע עוד קצת לתוך העונה, להוריד לרגע את הנושא מסדר היום ולהמשיך ולבדוק אם התחושות הטובות שלו הן לא תוצר מוקדם מדי של ארבעה משחקי יורוליג.

במקרה הגרוע, הוא תמיד יוכל לשמור את האופציה ולהכניס שיפצור בחלונות הזמן הבאים בעונה.

***

יש את הגישה שטוענת שמכבי עלולה להסתנוור מהניצחונות על קבוצות חלשות יחסית ולחשוב שהכל מצוין, ורק במשחקים מול הגדולות יתברר עד כמה הסגל הזה לא מספיק. אבל אפשר לחשוב שעוד רכז או סנטר בינוני מינוס שיגיעו בכסף קטן (כי כסף גדול לא יהיה) הם אלו שישפרו משמעותית את הסיכויים של מכבי ביום שתפגוש את ברצלונה.

דווקא החוסרים והבעייתיות בבניית הסגל יצרו דינמיקה מעניינת, והראו עד כמה ההערכות המוקדמות לגבי מי יוביל את הקבוצה ומי ישחק הן טריקיות ברגע שעולים על הפרקט.

בורשטיין, שהגיע על תקן של שחקן שיקבל דקות בגלל חוסרים בקו האחורי, מגלה שאת הדקות שלו הוא יקבל בעיקר בליגה (כמה כיף להיות ישראלי) ופחות ופחות ביורוליג. מ-24 דקות במשחק הראשון בוויטוריה, ל-17 במשחק השני, אחר כך ל-12 ול-8 בשבוע שעבר במוסקבה.

צ'אק אידסון, שאין אחד שהיה מהמר ערב פתיחת העונה שיקבל יותר מ-15 דקות בממוצע בסגל של בלאט, הפך לשחקן שמוביל את מכבי ביורוליג עם 30 דקות. מכבי הביאה את פארגו בתור מי שייתן דקות מנוחה לפרקינס, אבל בשל האילוצים (אילוץ מס 1: בורשטיין לא נותן כלום) בלאט שם את המחליף ואת המוחלף ביחד על המגרש, ופארגו מקבל יותר מ-25 דקות לערב - השלישי בכמות הדקות בקבוצה.

וככה, פארגו ואידסון, שהיו אמורים להיות שחקנים משלימים, הפכו לשניים משלושת השחקנים הבטוחים והחשובים ביותר של בלאט. וככה "בטעות", נוצר מצב שהצמד פארגו-פרקינס ביחד נותן למכבי את הכוח העיקרי שליריבות אין ברוב הזמן תשובה אליו. מי אמר שעל טעויות משלמים?