במדינות רבות בעולם יוכל כל אזרח שיחפוץ בכך לרכוש לעצמו בשנה הבאה רכב חשמלי. המבחר יהיה מצומצם, מחירי הרכישה גבוהים וערכי היד השנייה בשוק המשומשות כלל לא ברורים.
אבל לפחות בסוגיה קריטית אחת יהיה לאותו אזרח תמריץ: מחירי חשמל ודאיים וכדאיים. הלקוח המערבי יוכל לדעת מראש מה יהיה, בקירוב, המחיר של טעינת רכבו מהרשת הארצית, כמה קילומטרים יוכל לנסוע אחרי כל טעינה, ולפיכך לחשב בקירוב מה יהיו העלויות והחיסכון שלו.
כל היצרנים מבינים את הנקודה הזו ומתכננים כיום כלי רכב לטעינה חופשית ברשת החשמל הארצית. בצורה זו הם יוכלו למכור מכוניות חשמליות בשיטה שבה מוכרים מכוניות רגילות: שגר ושכח.
רוב המדינות במערב תומכות בגישה הזו ואף מעודדות אותה מנימוקים סביבתיים. אם המדינה מאמינה שהרכב החשמלי אכן נקי וירוק, כמו שטוענים מצדדיו, הרי שזהו אינטרס של המדינה - או של הרשות העירונית - להגביר את תפוצתו על חשבון האלטרנטיבות המזהמות.
לפיכך ערים גדולות כמו לונדון, ברלין, סן פרנסיסקו ועוד מקימות כיום עמדות טעינה ציבוריות עם מחירי טעינה מסובסדים או לפחות עם מחירים "רגילים".
אבל מדינת ישראל, שלא החמיצה עד היום אף הזדמנות לייצר מונופול או אוליגופול תשתיות - לעתים קרובות בחסות רגולציה ממשלתית - לא מתכוונת להחמיץ גם האפשרות הזאת לגזור קופון.
הפטנט הישראלי נקרא "טעינה מנוהלת" והוא פשוט: במקום לאפשר לבעל הרכב החשמלי לטעון מכל נקודה זמינה - כמו למשל השקע החשמלי בביתו - ולשלם את תעריפי החשמל הרגילים כאילו היה מחבר מטען סוללות ביתי, הוא יצטרך לעבור דרך מתווכים ולשלם להם דמי תיווך, שיהיו גבוהים משמעותית מתעריפי הרשת הרגילה.
המתווכים כוללים "ספקי משנה" עסקיים, דוגמת "בטר פלייס" שירכשו חבילות מוזלות של קילוואטים מחברת החשמל וישווקו אותם בתעריפים, שהם יקבעו, וכמובן את חברת החשמל עצמה. חברת החשמל, אגב, מעולם לא הסתירה את כוונותיה; בדו"ח השנתי שלה לשנת 2009 נכתב במפורש כי היא שואפת לגלגל את עלויות התשתית והטעינה לחשבון החשמל של בעלי הרכב החשמלי.
בעל הרכב החשמלי לא יוכל לטעון את רכבו במחירי הרשת הרגילים אם ירצה. הרשת, המכונית והמחשבים שנמצאים בנקודות ההטענה "המנוהלות" לא יאפשרו לו לעשות זאת.
למדינה יש שלל תירוצים לחייב את הטעינה המנוהלת: "סכנה בטיחותית" (מישהו כנראה שכח את המצאתו של מפסק הפחת לפני 70 שנה) וכמובן, הטיעון האולטימטיבי, "מניעת עומס על הרשת הארצית".
למותר לציין, שעל-פי המחקרים שאימץ משרד התשתיות בעצמו לפני שנתיים, המכוניות החשמליות יטילו עומס כזה על הרשת הארצית - אם בכלל - רק לקראת המחצית שנייה של העשור. בינתיים הרשת "תנוהל" על ידי מתווכים.
שכחנו משהו? אה, כן. איכות הסביבה.
כאשר הכסף נכנס לתמונה לפתע פתאום "הגמילה מדלק" היא כבר לא אינטרס לאומי. כל אחד מהגופים הגדולים ממהר לשריין לעצמו את ליטרת הבשר, אפילו אם הדבר ירתיע את הלקוחות העתידיים מלהחליף את רכבי הבנזין והדיזל שלהם ברכב חשמלי.
אבל הלקוחות לא פראיירים. אחד לא ירצה להמר על מחירי חשמל לא ודאיים, שתלויים בשרירות ליבו של מתווך ולספוג בעתיד גם עלויות "נדידה", עלויות "קישוריות", עלויות "ביטוח" ועוד כמה עלויות מסתוריות, שאיזה רגולטור עתידי ישר מן הסתם יצטרך להילחם בהם אי-שם בעתיד, אחרי שמיליארדים הראשונים יצטברו בקופות של "המתווכים".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.