עזר כנגדם

בשבוע שעבר שידר גיא פלג מחדשות ערוץ 2 ידיעה על תביעה שהגישו שני עורכי דין צעירים לבית הדין האזורי לעבודה נגד הנהלת בתי המשפט, בנוגע לתקופת עבודתם כמתמחים של שופט בית משפט השלום בתל-אביב, מנחם קליין.

במסגרת התביעה, שבה עתרו לקבל שכר בגין שעות נוספות, טענו השניים, יוסי אביטן ורון לביא, כי בתקופת ההתמחות שלהם הם "כתבו בעצמם את כל פסקי הדין שהונחו על שולחנו של השופט, מבלי שהיתה במהלך הכתיבה כל התערבות מצד מי ששימש כמאמננו, אלא רק בחתימתו הפורמלית הסופית".

הארץ רעשה וגעשה - איך ייתכן שמתמחים חורצים דין במקום השופט - תהו הצופים; איך זה שלא מוקמת ועדת חקירה כדי לבדוק את טענותיהם לעומק - ציקצקו המבקרים.

הסערה הציבורית מובנת. טבעי הוא שמי שלא מכיר את מערכת המשפט ייבהל מידיעה כזו ויחשוב שמדובר במקרה מחריד, שבו שופט נתן למתמחים שלו לחרוץ גורלות של אנשים. אך לכל מי שמכיר, ולו במידה מה, את אחורי הקלעים של מערכת המשפט בישראל ואת דרכי עבודתה, ברור כי גם אם טענות התובעים נכונות - מדובר ב"סערה בכוס תה" ותו לא.

חיסכון בזמן

אביטן ולביא אינם המתמחים הראשונים שכותבים עבור השופט, שאיתו הם עובדים, את החלטותיו. למעשה, סיוע מסיבי של מתמחים ועוזרים משפטיים לשופטים בכתיבת החלטותיהם ופסקי דינם, לפעמים עד כדי ביצוע כל, או כמעט כל, מעשה הכתיבה - מהווה חלק חשוב מעבודתם ומשגרת יומם. כך מקובל בבתי הדין לעבודה, בבתי המשפט השלום והמחוזי ואף בערכאה העליונה.

סבירות גבוהה היא שלא מעטים מבין פסקי הדין החשובים והתקדימיים שיצאו מבתי המשפט השונים, ואף מבית מדרשו של בית המשפט העליון, נכתבו בפועל על-ידי העוזרים המשפטיים או המתמחים.

אין זה אומר שפסקי הדין הם של המתמחים או של העוזרים המשפטיים, אלא רק שהם "מגשימים אל הנייר" את מחשבותיו, נימוקיו והכרעותיו של השופט ובכך מסייעים בייעול המערכת.

הרעיון הוא שהמתמחה או העוזר המשפטי לוקח על עצמו את "העבודה השחורה" של התיק, הכוללת בין היתר את הנבירה בפרוטוקול ובכתבי הטענות ואת החיפוש במאגרים המשפטיים. המתמחה או העוזר המשפטי מנסח טיוטה ראשונית של פסק הדין - אותה יתקן השופט, ישנה כליל, או יאמץ כלשונה - ובכך חוסך לשופט זמן יקר שתמיד דרוש לו.

במציאות שבה מערכת המשפט קורסת תחת עומס חסר תקדים של תיקים - הדבר הוא מחויב המציאות.

כל זאת בתנאי, כמובן, שהשופט מצוי בפרטי הפרטים של התיק, מפקח באופן הדוק על תהליך הכתיבה, קובע בעצמו את ההכרעות שאותן מניח המתמחה או העוזר המשפטי עלי דף, מסביר להם באיזה אופן לנמק את הדברים, ומעל הכול - אחראי באופן מוחלט לכל מילה ומילה שמופיעה בפסק הדין.

נושאים באחריות

דומה הדבר לאחריות של ראש משרד אדריכלים לבניין שתיכננו בפועל, תחת הנחייתו, האדריכלים השכירים והמתלמדים במשרדו; או לאחריות של ראשי ממשלה ונשיאים למסמכים המדיניים עליהם הם חותמים.

קחו לדוגמה את הסכם השלום של ישראל עם ממלכת ירדן מ-1994, שעליו חתמו המלך חוסיין המנוח מזה וררש הממשלה יצחק רבין ז"ל מזה. מדובר, בלי ספק, במסמך הרה-גורל בעל חשיבות עצומה. האם רבין וחוסיין ישבו וכתבו בעצמם את ההסכם? ודאי שלא - הוא נכתב על-ידי עוזרים מיומנים, שעמלו על ניסוחו ימים ולילות, וראשי המדינות רק חתמו עליו. האם מפחית הדבר מאחריותם של רבין וחוסיין להסכם, מחשיבות המסמך ההיסטורי או מתוקפו? גם כאן ברור כי התשובה שלילית.

גזירה דומה צריך לגזור על פסקי הדין. פחות חשוב מי כתב אותם בפועל. יותר חשוב תחת הנחייתו, רוחו, ושיקול-דעתו של מי הם נכתבו, ומעל הכול - מי אחראי להם.