הקרב על בית המשפט העליון

השנה הבאה תהיה שנה מעניינת בבית המשפט העליון. שני שופטים ותיקים יפנו את כיסאותיהם, ויהיה צורך למלא את מקומם - אך עניין זה תלוי במידת ההסכמה שתיווצר בין נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, לשר המשפטים, יעקב נאמן.

ב-20 באפריל 2011 תחגוג השופטת אילה פרוקצ'יה 70, במזל טוב, ותפרוש לגמלאות. כמעט חצי שנה אחריה, ב-11 באוקטובר, יצטרף אליה גם השופט אדמונד לוי.

לכאורה, על יו"ר הוועדה לבחירת שופטים, הלא הוא נאמן, לכנס את הוועדה מיד לאחר כל פרישה, ולהביא לבחירתו של שופט חדש לערכאה השיפוטית הבכירה. חוק בתי המשפט קובע כי "ראה שר המשפטים שיש למנות שופט, יודיע על כך ברשומות ויכנס את הוועדה".

אלא שהמציאות יותר מורכבת, ומלמדת כי שרי המשפטים לא ממהרים לכנס את הוועדה מיד כשמתפנה מקום.

כך למשל, לאורך שנת 2005 כולה כיהנה במשרד המשפטים השרה ציפי לבני. בית המשפט העליון עבד אז בהרכב חסר מאוד, אך לבני נמנעה מלכנס את הוועדה ולבחור שופטים חדשים, מאחר שלא השיגה רוב למועמדת שלה - פרופ' רות גביזון.

בנוסף, כשמדובר במינוי שופטים לעליון, מתברר כי נאמן, כמו שרי משפטים אחרים, איננו מחבב יתר על המידה את האפשרות למנות כל שופט בנפרד, ומעדיף למנות כמה שופטים בקבוצה.

הסכמות ודילים

ההיגיון ברור: כשממנים יותר משופט אחד, נפתח כר רחב להגיע להסכמות ודילים בין חברי הוועדה לבחירת שופטים. כך פעל נאמן אשתקד, כשהביא למינוי 3 שופטים לעליון במשותף - את עוזי פוגלמן, ניל הנדל ויצחק עמית. לא כל השלושה היו הבחירה הראשונה של ביניש, אך במסגרת יחסי הכוחות בוועדה, היא הסכימה למועמדיו של נאמן, כל עוד הם לא היו בלתי סבירים לשיטתה, בתמורה למינוייה שלה.

נאמן לא המציא את השיטה הזו: שני השופטים הפורשים ב-2011, פרוקצ'יה ולוי, מונו זה לצד זה לעליון, בשנת 2001. שר המשפטים היה אז מאיר שטרית, והוא הגיע לדיל עם נשיא העליון דאז, אהרן ברק. ברק רצה את פרוקצ'יה, ושטרית ראה במינויו של לוי, שכונה "שופט המעברות", הישג חברתי ראשון במעלה.

השאלה היא איך כל זה מתיישב עם האינטרסים של ביניש. נשיאת העליון אמורה לפרוש בעצמה מכהונה שיפוטית בפברואר 2012. בהנחה שהיא עצמה לא תשתתף בבחירת השופט שייבחר לעליון במקומה, הרי שפרישותיהם של לוי ופרוקצ'יה הן ההזדמנות האחרונה עבור ביניש להשפיע על הרכבו של העליון.

ביניש תבקש שלא להתעכב יתר על המידה בכינוס הוועדה לבחירת שופטים - אחרת העיכוב עלול להימשך עד אחרי פרישתה שלה.

למסגרת הזמנים הלוחצת שבה נתונה נשיאת העליון, עשויה להיות השלכה גם באשר למידת ההתגמשות שהיא עשויה לגלות במסגרת גיבוש ההסכמות בוועדה באשר לזהות שני המינויים החדשים.

סער במקום ארדן?

אלא שיש מרכיב נוסף שנכנס לתמונה: על-פי יחסי הכוחות הנוכחיים בוועדה לבחירת שופטים, נהנה נאמן מרוב מוצק יחסית, הכולל אותו, את השר גלעד ארדן, חברי הכנסת דוד רותם ואורי אריאל ועו"ד פנחס מרינסקי; בעוד שביניש נהנית, ברוב המקרים, מתמיכה של שני עמיתיה השופטים, אליעזר ריבלין ואדמונד לוי, ומתמיכתה של עו"ד רחל בן-ארי.

על הפרק עומדת האפשרות שגלעד ארדן יזכה למינוי הנחשק כשגריר ישראל באו"ם. במקרה כזה, אחד המועמדים המובילים לרשת את מקומו בוועדה הוא שר החינוך, גדעון סער, לשעבר העוזר המשפטי של עדנה ארבל, בעת כהונתה בפרקליטות.

מינויו של סער ישנה מן היסוד את יחסי הכוחות בתוך הוועדה, ועשוי להעניק לביניש את הרוב המיוחל - ועמו גם את הכוח להשפיע על זהות המועמדים שייבחרו.