משטרת שופטים חשאית

גופים ממלכתיים פועלים במטרה לשמר ולהעצים את כוחם - זו עובדה ידועה. עם זאת, קשה להעלות על הדעת התגלמות בוטה של שאיפה לכוח כמו זו הגלומה בהצעה לתיקון חוק נציבות התלונות על שופטים, שיזמו הנציב המכהן, אליעזר גולדברג, וקודמתו בתפקיד, טובה שטרסברג-כהן.

התיקונים שהם מציעים לערוך בחוק הנציבות הם כה מרחיקי לכת, ואם יתקבלו יש סכנה שהנציבות תהפוך לא רק ל"משטרת שופטים" בעלת סמכויות חקירה מפליגות - אלא אף למשטרה חשאית, שבכוחה להשתיק פרסומים ביקורתיים ובלתי מחמיאים על עבודתה.

חוק נציבות התלונות על שופטים זקוק לכמה תיקונים, על כך אין ויכוח. למשל, העובדה שכמעט כל המכותבים להחלטות הנציב, ובהם נשיא העליון ושר המשפטים, רשאים להורות על פרסום החלטות בעניינם של שופטים ספציפיים, אך הנציב עצמו מנוע מכך - מהווה אנומליה הדורשת הסדרה.

אלא שנציב התלונות לא הסתפק בכך, והוא דורש ליצור כלל של איסור פרסום על כל פרט הנוגע לתלונה שנבדקה על-ידו. במילים אחרות - לא המתלונן ולא אף גורם אחר לא יוכלו להעביר לפרסום את פרטי התלונה או את ממצאי הנציב והחלטתו, אלא אם הנציב יאשר מראש את הפרסום. גם עיתונאי שיפרסם פרטים על תלונה או החלטה יואשם בהפרת החוק.

איזון ראוי?

הנציב מתרץ את כוונתו ליצור משטר של איפול והסתרה בצורך "להביא לאיזון ראוי בין הצורך בשקיפות ובפרסום לבין הצורך בשמירה על עצמאות שיפוטית". בשם העצמאות השיפוטית, מתברר, מבקש הנציב כרטיס פתוח לעשות ככל העולה על רוחו, במחשכים.

אפילו לפתוח בחקירות יזומות מטעמו, לא רק בנושאי רוחב כלליים, אלא גם נגד שופט ספציפי; לא רק על דברים שעשה במסגרת עבודתו, אלא גם על תלונות הנוגעות לחייו הפרטיים; לא רק על עבירות שביצע במהלך כהונתו השיפוטית, אלא אף על עניינים שאירעו לפני מינויו לשופט. אכן, דרך נאה לדאוג לעצמאות השיפוטית.

המשטרה החשאית של נציבות התלונות על השופטים תוסמך אף לכפות על אנשים להתייצב בפניה ולמסור לה מידע, ולהטיל עליהם סנקציות במקרה שיסרבו, בדומה לוועדות חקירה ממלכתיות. או בדומה לשירותים חשאיים, לאו דווקא במתוקנות שבמדינות.