תחי מדינת ישראל!

א.

בשבוע שעבר צללתי לתוך הספר "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה, וחשתי בסוג של שכרון מעמקים. סחרחורת והכול. אם לא קראתם את הספר הזה, כדאי לכם מאוד, למרות שאם לשפוט לפי טבלאות רבי המכר, הרי שלא ממש חיכיתם להמלצה שלי.

הספר מתאר את קורותיהם של זוג אנשים די רגילים בברלין תחת המשטר הנאצי, שמחליט להתמרד, אף על פי שאנשים תחת המשטר הנאצי שהחליטו להתמרד הם הכי פחות "די רגילים" שיש.

המרד הקטן שלהם חסר חשיבות ומשמעות והוא נכשל מהר מאוד. אף שהוא שיר הלל לנשמות החופשיות ולאומץ האנושי אל מול הרוע הצרוף, הרי שמדובר בחתיכת ספר דיכאון, אני אומר לכם. אל תיקחו אותו לחוף הים. הוא יגרום לכם לקשור אותו לרגליים שלכם ולהיכנס לעמוקים. ומדובר בספר כבד.

בכל אופן, כשסיימתי לקרוא נותרתי עם התחושה שאנחנו - כלומר המחנה שאליו אני שייך - קצת ממהרים לשלוף את המילה פשיזם בכל פעם שקורה משהו במדינה שסותר את תפיסת העולם שלנו.

אחרי הכול, רב המרחק, כמעט בלתי נתפס, בין פשיזם אמיתי ובין מה שקורה פה, בישראל (ונעזוב לרגע את ההגדרות ואת ההבדלים העבים כרגלי פילים בין נאציזם ופשיזם. אנחנו הרי מבינים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פשיזם).

כמובן שלא רק השמאל ממהר לקרוא פשיסט לכל מי שלא מסכים איתו. גם לימין, במיוחד הדתי, לשון קלה מאוד על ההדק. נזכיר שהיו אלה האחים הכתומים שלבשו טלאי צהוב על בגדיהם בהתנתקות, שלא לדבר על האחים בשחור שכל מי שמנסה לבנות בניין על שרידי שלדים של חיות או לקצץ מעט בקצבאות שלהם הוא בעיניהם נאצי.

האמת היא שכמעט כל המחנות בישראל ששים להכתיר את המדינה, או לפחות את המחנה המנוגד לדעתם, בתארים שכאלה. לי עצמי אין בעיה אמיתית עם זה. אודה: גם אני אוהב להשתמש במילה פשיסט.

ב.

אבל לא, ישראל היא לא מדינה פשיסטית. אנחנו לא גרמניה או איטליה של אז, וגם לא קוריאה הצפונית או סין של היום. רחוק מזה. בשביל זה לא צריך שום ספר, מספיק להסתכל סביב. וכשאני אומר להסתכל סביב אני לא מתכוון רק להשוואות נקודתיות בין משטרים אפלים ממש למשטר הרבע-אפל שלנו.

עיתונות חופשית פלוס מינוס, שיח ציבורי ערני מאוד, אפילו ערני מדי, משטר רב-מפלגתי, אפילו רב מדי, ועוד ועוד. לא יודע מה איתכם, יותר מדי השוואות כאלה קראתי לאחרונה ושבעתי. מה זה שבעתי, התפוצצתי.

האמת שוכנת מעבר לפרטים. כשאתה מסתכל על דיקטטורות ומשטרים פשיסטיים ואז מסתכל על ישראל, אתה מבין שפשיזם טוטליטרי אמיתי, או אפילו דיקטטורה ראויה לשמה, לא יכולים להתקיים פה, ולו בשל העובדה הברוכה שבישראל יש ישראלים. אנשים כמוכם וכמוני.

כל מה שרע בנו הוא בדיוק מה שטוב בנו בכל הנוגע לנקודות שהועלו. האופי הישראלי לא מאפשר מנהיג חזק באמת. נכון שמדי פעם מושמעת הכמיהה, אבל היא לא כמיהה אמיתית. האמת היא שאנחנו שותים ונשתה את הדם עם קשית לכל מנהיג שקם או יקום פה. ככלל, אנחנו לא מקבלים מרות.

לא הימין ולא השמאל. האחרון הכי אוהב להמליך על עצמו מלכים ואז למרר את חייהם, וגם הראשון מגלה נטייה נהדרת להתאכזב מכל מי שעומד בראשו. המנהיגים שלנו תמיד בוגדים בנו, תמיד מאכזבים אותנו. טוב, אחרי הכול גם הם ישראלים.

אנחנו (אנחנו ככלל, כי אני ממש לא) רוצים מנהיג אמיתי רק בכאילו. והאמת שזה בדיוק מה שאנחנו מקבלים: מנהיגים בכאילו. אז אפשר להירגע, מנהיג בסגנון סטלין או היטלר או קים ז'ונג-איל לא יקום פה. איך אומרים: עוצמתנו בחולשתנו.

רבות נכתב ונאמר על חוסר הכבוד והנימוס ברחוב הישראלי. אבל לפעמים חוסר הכבוד והנימוס הוא דבר מעולה, כמו גם הנטייה הברוכה להתווכח, להתנצח, לדעת טוב יותר, לעגל פה פינה, לעשות שם קומבינה, לארגן איזו פרוטקציה.

ישראלים אין להם כבוד, הם לא מהסוג שיקיש בעקביו ויקרא "הייל היטלר". למה מי זה ההיטלר הזה? גיסתו של אח של בן דוד שלי הייתה שכנה של אחד שהיה בצבא עם סבתא שלו ותאמין לי - אני מכיר אותו, חרא של בנאדם זה.

מי יכול עליך כשאתה תמיד יודע יותר טוב? זה לא סתם שמשטרים אפלים הם בדרך כלל נורא מנומסים ותרבותיים ואנחנו פראי אדם. זה לא סתם שמשטרים אפלים עשו להם מנהג של קבע להיפטר קודם כל מהיהודים. אוהבים לעשות בעיות, אלה. תמיד יש להם מה לומר.

זה לא סתם שמשטרים אפלים מתאפיינים תמיד בתהלוכות צבאיות מתוקתקות למופת עם אלפי חיילים שלא זזים מילימטר מהשורה וצועדים בתיאום מופלא, ופה מצעד צבאי, ואפילו טקס ספורטיבי, נראים כמו הכאוס בהתגלמותו. אני מת על זה. הראו לי עם שיודע לצעוד בסך ואראה לכם עם שאין לי שום רצון להשתייך אליו.

כנ"ל גם בנושא הסחבקיזם הישראלי הידוע. אמיתי או מדומה, הוא מבטיח שאין צ'אנס אמיתי לתרבות ההלשנות והמודיעים והשטינקרים שעליה אנחנו קוראים בספרים.

ולא פחות חשוב: העובדה שאנחנו כל-כך מחולקים ומפולגים - עדות, אמונות, צבעים, שכונות, קבוצות, מפלגות - היא לבדה מבטיחה שיהיה בסדר. בסדר מבחינת הפשיזם, אני מתכוון.

ג.

בקיצור ולסיכום: לחיי העם הזה העם הזה העם הזה וכמה טוב שהוא כזה שהוא כזה.

ד.

אז אנחנו לא איטליה הפשיסטית, גרמניה הנאצית או סין הקומוניסטית, שלא לדבר על סוריה או סעודיה. יופי לנו. אחלה הישג שבעולם! לא ככה? היה שווה להקים מדינה. מה, לא?

כי עכשיו, אחרי שכל מה שנאמר נאמר ושוררתי את כל השבחים שהיו לי לשורר על אחי ואחיותי היושבים בציון, מוכרחים לומר - לומר שוב, ושוב ואז עוד פעם - שהמצב לא טוב, שאנחנו במדרון חלקלק ומסוכן, שאנחנו דוהרים אל עבר המקום האפל הזה שאליו אולי לעולם לא נגיע, אבל אי-אפשר להגיד שאנחנו לא מנסים בכל הכוח.

גזענות, הדרה, אלימות, פסקי הלכה מטומטמים, הצעות חוק מטורללות, אווירת שיח עכורה, דה-לגיטימציה, דה-פוליטיזציה ודה-נעליים. בסוף הדרך הזו נמצא פשיזם, ובדרך אליו יכול להיות שנצליח להשתנות כל-כך עד שנקבל על עצמנו את עולו הנוראי. גם הדברים האלה נאמרו מיליון פעם.

ובאמת שאין לי כוח להתייחס ל"גיבור" השבוע, הפעם זה הרב הזה של צפת, שאת שמו אני אפילו לא רוצה לכתוב, עם פסק ההלכה שלו האוסר להשכיר דירה לערבים. במדינה רבע מתוקנת האיש היה צריך להיות מפוטר באותו היום. את המשכורת שלו אני משלם, וגם אתם. אבל הוא נשאר.

ה.

מה שקורה פה הוא בעצם היפוך (שהיה יכול להיות אירוני אם לא היה מפחיד לאללה) של הבדיחה הידועה על הצפרדע והעקרב - נו, זו שהיא מעבירה אותו את הנהר על גבה ובסוף הוא עוקץ אותה למוות כי "זה הטבע שלו".

נדמה שכאן אנחנו מתעקשים לעשות הכול כדי להתנהג בניגוד מוחלט לטבע שלנו כפי שפורט בסעיף ב'. מה לנו ולאנשים מסוגם של ליברמן, ישי, בן-ארי וכל בעלי בריתם ועושי דברם? מה לנו ולשכרון הכוח והשנאה הזה?

ולא רק בניגוד לטבע שלנו אנחנו פועלים, גם בניגוד למה שמופיע בכל ספרי ההיסטוריה (טוב, אולי מלבד בספרי ההיסטוריה של אויבינו הערבים). הדבר נאמר מיליוני פעמים, עוד פעם אחת לא תזיק: כל חיינו היינו עם נרדף, תמיד היינו החלשים שרודים בהם והורגים בהם.

אבל התמדנו ולא נכנענו, הורדנו את הראש וראינו את כל התליינים שלנו ואת כל הרודפים שלנו נעלמים בפחי האשפה של ההיסטוריה. מה לכל הרוחות גורם לנו לרצות להפוך את עצמנו לכל מה שאנחנו לא, לכל מה שעשו לנו? שאנחנו נעשה רע לחלש? אנחנו? איזו מין בדיחה מעוותת היא זו?

הרהור

לחוסר כבוד יש צדדים טובים. זה לא סתם שמשטרים אפלים הם בדרך כלל נורא מנומסים ותרבותיים ואנחנו פראי אדם