רשף לוי: יוצר את "הבורר" אבל חולם על פרס נובל לספרות

רשף לוי בן 38 ולוח הזמנים שלו צפוף. שבעה ילדים, עונה שלישית לסדרת הדרמה "הבורר" (הוט), מחזאי הבית של תיאטרון הבימה, מופע יחיד ועוד ועוד. הרזומה שלו נמתח 17 שנים אחורה, כולל סרטי קאלט ("אהבה קולומביאנית") ושוברי קופות ("איים אבודים").

בילדותו הוא חלם בכלל להיות סופר. "סטנד-אפ וכתיבה דרמטית הם טעויות שקרו לי בדרך. וזה באמת קרה בגיל מאוד צעיר. התחלתי את הקריירה שלי בלי לדעת שאני מתחיל קריירה. בגלל שאחי היה חולה, לא יכולתי לנסוע לטיול הגדול שאחרי הצבא. נשארנו אני והוא בבית, ואני הייתי מטפל בו. יום אחד הוא סיפר לי על תוכנית טלוויזיה חדשה ומצחיקה בכבלים עם שכן שמתפרץ פנימה ונופל. זה היה 'סיינפלד' בעונה הראשונה שלו. החלטנו ביחד שגם אנחנו נכתוב סיטקום. אין ספק שרק ילדים בני 21 וחצי ו-20 וחצי יכולים להגיד דבר כזה בלי להשתנק".

ואז הגיע גל הסטנד-אפ ששטף את הארץ.

"משום מקום הגיעו וילוז'ני ורמי שטרן ועוד כמה מייבשי בצות והביאו את הז'אנר התיאטרלי הבסיסי ביותר, הסטנד-אפ. כמו כל דבר בישראל, זה הפך לטרנד ותפס בשנייה, במקביל לגל המטורף של מסעדות נרגילה עם תפריטים ארוטיים. לא היה אז אירוע בלי סטנדאפיסט וחצי זיווה עם ביצה. אחרי שבועיים במקצוע התחלתי להתפרנס מהופעות. הייתי מוזמן לפאבים בכל הארץ ולא היה גבול לביקוש. התשלום היה גבוה מאוד לחייל משוחרר, והרגשתי כמו סטודנטית למשפטים שהופכת להיות נערת ליווי".

הסטנדאפיסט הצעיר ההוא רצה גם לכתוב מחזות, טלוויזיה וקולנוע. הגיל היה חסם?

"כשהתחלתי, בכל מקום הגיל הצעיר שלי היה חסם. ב'זהו זה' סגרו בפנינו את הדלת אחרי תוכנית אחת כי היינו צעירים מדי, וגם בתיאטרון. לאחר שקיבלתי תשובה שלילית מכל מקום על המחזה 'החולה ההודי', שלימים זכה להצלחה גדולה, ישבתי מול במאי מאוד ידוע והוא אמר לי, 'בגיל שלך אני עבדתי בפרינג', לך תעשה את המחזה הזה בתמונע'. אבל כבר בגיל צעיר מאוד ידעתי שסגנון הכתיבה שלי לא מתאים לפרינג'. אי-אפשר לנסות לעשות מיינסטרים בשקל וחצי בפסטיבל עכו. זה שעטנז לא מוצלח".

לא ויתרת. אולי המרץ, האנרגיה והנאיביות של הגיל היו הכרחיים אז?

"אנשים שכותבים מדי פעם התוודו בפני שהחשש הכי גדול שלהם הוא שהכישרון שלהם ייעלם. אני מודה שאני מפחד מדברים אחרים. מאלצהיימר, מתאונות דרכים, או מכלב פיטבול שיתפוס אותי באשכים ולא יעזוב - זה חלום חוזר שיש לי, אני מודה שזה קצת מוזר. אבל אני בהחלט חושב מדי פעם גם על האנרגיות שלי; עד מתי יהיה לי כוח להילחם את המלחמה היומיומית שבעשיית סרטים או סדרות טלוויזיה. אני יודע שברגע שזה ייגמר לי אני פשוט אסע לגליל ואתחיל סוף-סוף לכתוב את הספרים שתכננתי מגיל שבע".

ובתוך המלחמה היומיומית הזאת גם הקמת משפחה והבאת לעולם שבעה ילדים. היו ויתורים לאורך הדרך?

"יש משפט שממצה את העניין: בכל פעם שאתה במסיבה אחת, אתה לא במסיבה אחרת. התבגרות זה פשוט להבין את זה ולקבל את זה. אם לא היו לי ילדים, יכול להיות שהייתי כותב עוד שני סרטים ועוד שלושה מחזות. בטוח שהיה לי יותר זמן למקצוע. מצד שני, יכול להיות שאם לא היו לי ילדים אז הייתי כותב תל-אביבי. יושב בבתי קפה ברוטשילד, מכלה את ימי בסקס מזדמן, וכותב פרק בסדרה פעם בשלוש שנים. עוד הייתי מוצא את עצמי דמות ב'מחוברים'".

במקום לעשות את כל זה, אתה מחזאי הבית של התיאטרון הלאומי. חלמת שזה יקרה?

"לשאלה הזאת יש שתי תשובות. המתחסדת: אני לא האמנתי שדבר מכל זה יקרה. שום דבר ממה שהשגתי לא מגיע לי. זה הכול מזל. לא היה לי קשר לכל העניין. והאמיתית: כבר כשהייתי בן 13 הייתי שוכב בלילה במיטה ומחבר בראש את נאום הזכייה שלי בפרס נובל לספרות. דמיינתי איך אני מודה לדוסטויבסקי שלימד אותי לכתוב, לטולסטוי שהיה בשבילי השראה, ולצ'כוב שעקפתי אותו בסיבוב".

סגנן הכתיבה שלך, הנושאים שאתה בוחר לטפל בהם ואופן הטיפול בהם השתנו במרוצת השנים במובן שקשור גם לגיל וסטטוס?

"את 'אהבה קולומביאנית' כתבתי בתקופה שהתחתנתי. אבל מצד שני, לא כתבתי את 'הבורר' בתקופה שהתחלתי לדקור אנשים בריב על חניה, אז כנראה שלפעמים זה שרירותי. נושא מסוים עולה ומטריד אותי בדיוק בשלב שבו אני מחפש נושא לכתיבה, וככה במקריות זה קורה. מבחינת סטטוס, ניסיון בכתיבה הוא כמו מסרק זהב שזור יהלומים. ביום שאתה יכול להרשות לעצמך לקנות אותו, כבר אין לך שיער".

ואולי מסרק היהלומים יאפשר לך פנסיה מוקדמת.

"אני מאוד מקווה שלעולם לא אצא לפנסיה. אני אשמח למות יום אחרי שאסיים סרט, על הבמה באמצע הופעת סטנד-אפ. כל רעיון הפרישה נכון רק למקצועות שנעשים בכפייה. כותב לא אמור לפרוש. מבחינת ההתנהלות הכלכלית שלי אני חסר אחריות לחלוטין. בכל פעם שיש לי קצת כסף אני עושה עוד ילד, וזה מאזן את החשבון".