אירלנד ושברה

מתישהו בסוף 2005, לקראת הבחירות שבהן הוביל ח"כ עמיר פרץ את מפלגת העבודה, הפך צמד המילים "המודל האירי" לנישא בפי כול. פרץ אימץ אותו שנה קודם לכן ודיבר בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס" על הצורך לאמץ את המודל ביחסי העבודה בישראל.

באופן מפתיע, גם שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, הביע נכונות כזו. עם הזמן הובילו את הקמפיין הזה הזוג המוזר שרגא ברוש ועופר עיני, הראשון יו"ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, והשני יו"ר ההסתדרות. לימים, ראש הממשלה נתניהו איפשר לצמד עיני-ברוש להוביל מהלך מסורס של "שולחן עגול", שמתבסס על הרעיון האירי, תוך הסתייגות נחרצת של שר האוצר שלו, יובל שטייניץ.

נראה, שאיש ממהללי המודל האירי לא היה חוזר היום על הדברים, בשבוע שבו אירלנד נאלצה לבקש סיוע מקרן המטבע הבינלאומית ומהאיחוד האירופי בסכום של כ-85 מיליארד אירו. אם המודל היה כה מוצלח, איך זה שהאירים הפכו לסוג של יוון ולנתמכים מבחוץ?

המודל המדובר, ששמו "השותפות החברתית", אומץ על-ידי הממשלה, המעסיקים וארגוני העובדים באירלנד ב-1987. מדובר במנגנון של תיאום בין כל הצדדים במשק באמצעות המועצה הלאומית לחברה ולכלכלה, שהיא חלק ממשרד ראש הממשלה האירי.

המטרה: סביבה עסקית יציבה, קיצוץ בהוצאות הממשלה ואינפלציה יציבה. למהלך נוספו גם סוכריות למשקיעים: הפחתת מס חברות ל-12.5%, מערכת תמריצים למשקיעים והכשרת כוח-אדם ייעודי. הממשלה התחייבה על שמירה נוקשה של מסגרת תקציבית, בין היתר באמצעות הקפאת שכר, ובתמורה כוננה מדיניות מוניטרית מקילה ומדיניות פיסקלית מקילה מאוד, שמשכה לאירלנד חברות רב-לאומיות רבות.

 אירלנד עוני קבצנים הומלס דאבלין / צלם: רויטרס

הרעיון נשמע פשוט, והתוצאה המרשימה וזיכתה את המדינה בתואר "הנמר הקלטי". בזכות המודל נרשם שיפור עצום בביצועי הכלכלה האירית: גידול בתעסוקה וצניחה באבטלה מ-17.5% ל-4%, צמיחה ממוצעת של 6% לשנה, ירידה דרמטית באינפלציה ועלייה מסחררת ברמת החיים.

נתניהו מצא באירלנד את הפחתת המסים שהוא כל-כך מחבב, תוך ניסיון למשוך לארץ משקיעים זרים. עיני מצא כאן הזדמנות להחזיר את ההסתדרות למוקד ההשפעה, וברוש ראה באפשרות להשיג "הידברות" פתרון קסם שיעלים את אופציית השביתה מסדר היום הציבורי.

מניעים ציניים

מה שקרה עם הזמן הוא, שמשקיעים זרים אכן נהרו לאירלנד בזכות ההקלות במיסוי, ויצרו סחרור של ביקושים לנדל"ן, מה שניפח בועה וגרם לבנקים האיריים להיסחף למימון של השקעות כאלה, בדומה לסאב-פריים בארה"ב.

החברות הרב-לאומיות אכן באו, אבל המניעים שלהן היו ציניים. השכר באירלנד היה נמוך והמודל הבטיח להם הגנה משינויים בנושא הזה לטובת העובדים. ה"תיאום" בין המעסיקים לעובדים שחק באופן טבעי את יכולת העמידה של האיגודים המקצועיים.

האיגודים באירלנד הבינו את הטעות שלהם ב-2005, כשהתברר ש-140 אלף עובדים ממזרח אירופה מאיישים מקומות עבודה בשכר שלפעמים ירד לחצי משכר המינימום החוקי. ציניות כבר אמרנו?

גישת הגלובליזציה שהביאה את ההשקעות לאירלנד הייתה גם זו שאפשרה למשבר הכלכלי העולמי להכות בחוזקה באירים: ההשקעות פחתו ב-15% בשנת 2008, וב-30% ב-2009. רמת החיים צנחה לאחר שהשכר קוצץ ב-20%, והקצבאות ספגו קיצוץ של 10%. התמ"ג האירי איבד 3% ב-2008, וירד אשתקד ב-11%.

במילים אחרות, המודל "החברתי" הביא לצמיחה ולשגשוג שבהמשך הדרך היכו בעובדים, אחר-כך פגעו בבנקים, ובסוף חיסלו את העצמאות הכלכלית של המדינה. אצלנו בישראל התחילו באימוץ המודל עם כינון "השולחן העגול" והניסיון לעבור למשטר קבוע של תקציב דו-שנתי.

לא במקרה ההבטחה הגלומה במודל האירי יצרה קואליציות מוזרות. באפריל 2005, אמר שר האוצר דאז, נתניהו, כי "דווקא מדינות קטנות מאיתנו, זינקו ורצו במדרון, טיפסו כמו נמרים והגיעו לפסגה. אחת מהן היא אירלנד - המדינה השלישית העשירה ביותר בעולם בהכנסה לנפש".

 אירלנד / צלם רויטרס

קואליציות מוזרות

בדצמבר באותה השנה, חודש לפני הבחירות, אמר יו"ר מפלגת העבודה ויריב אידיאולוגי מר של נתניהו, ח"כ עמיר פרץ: "אני מתכוון לממש את המודל האירי של שותפות בקבלת ההחלטות. נקים מועצה לאומית לחברה ולכלכלה, שיהיו בה ארבעה גורמים: ממשלה, ארגוני עובדים, מעסיקים, וארגונים חברתיים. המועצה תציע תקציב תלת-שנתי ותציב יעדים לממשלה. אחת לחצי שנה יוגש דו"ח שינתח את מצב המשק ואת העמידה ביעדים שייקבעו".

בהזדמנות אחרת אמר אז פרץ, כי הוא "רואה באנשי שוק ההון, הפנסיה והפיננסיים שותפים מלאים לתהליך. אני מאמין שנצליח להקים מודל משופר דומה למודל האירי עם שיפורים ישראליים". פרץ הסביר אז, כי צריך להוסיף למשוואה גם את הארגונים החברתיים ולא רק את ארגוני העובדים.

יורשו של פרץ בהסתדרות, עופר עיני, ושותפו בקרב התעשיינים, שרגא ברוש, המשיכו להוביל את הרעיון. השניים אף נסעו לאירלנד כדי ללמוד את המודל לעומק. בהודעה משותפת שלהם לקראת הביקור, שנערך בשלהי 2007, אמרו עיני וברוש, כי "התאמת המודל האירי לישראל עשויה להביא לקצב צמיחה שנתי של כ-6%, לצמצם את שיעור האבטלה במשק ולשפר את תנאי עבודתם של העובדים, ואף להביא למפנה במשק ובחברה הישראלית".

אפילו השופט סטיב אדלר, עד לאחרונה נשיא בית-הדין לעבודה, סיפר בעבר שהוא המליץ על המודל. ביולי 2004 אמר אדלר כי בתקופת השביתה הגדולה במשק, הוא הציע ליו"ר ההסתדרות, פרץ, ולשר האוצר, נתניהו, לאמץ את המודל. "הסכמה כזו חילצה את המשק האירי ממשבר שבו היה נתון עד 1986, והעלתה אותו על פסי צמיחה מהירה", אמר אדלר, והוסיף, כי נתניהו מרבה להשתמש במודל האירי כדוגמה ראויה לחיקוי בישראל.

מי שהתנגד לרעיון, לא עשה זאת בהכרח מנימוקים ענייניים מההיבט הכלכלי, אלא בגלל מאבק על יוקרה והשפעה. שר האוצר לשעבר, רוני בר-און, התנגד נחרצות ואמר שמדובר ב"ניסיון לייצר חיץ בין רצון הבוחר לממשלה" וש"לא מדובר פה בהצעה למהפכה, אלא בהצעה להפיכה".

על הדברים האלה הגיב ברוש: "כנראה, שר האוצר לא יודע מה ההבדל בין שתי המילים. טוב היה אם הוא היה בוחן את ההצעה שהעברנו לממשלה השנה אחרי ביקור באירלנד. מדובר בשיתוף-פעולה ובשותפות, שיוצרים פלטפורמה לדיונים. אני חושב שבר-און לא יודע. הוא אומר שהמודל טוב כשאין בעיות, ושכשיש בעיות אז תוכנית אירלנד לא טובה".

ברוש טען עוד, שעדיף ליישם את ההצעה שלו במקום "לשבת במקלט ולחטוף על הראש". אלא שחייבים להודות שלפחות בעניין ההתמודדות של המודל עם "בעיות", היה משהו בדברי בר-און. ברגע שהכלכלה האירית חשפה את עצמה מאוד לכלכלה העולמית, הצמיחה הייתה ההתחלה, אבל צמיחה ושגשוג מתאפיינים במחזוריות. אין כלכלה שצומחת בלי הפסקה, כמו שאין הידברות שתמיד תיגמר בהסכמות או בהחלטות קונצנזוס.

אירלנד משלמת עכשיו, וביוקר רב, על עשור וחצי של צמיחה מואצת. האם המחיר היה שווה? האם מישהו יכול עוד לטעון שמדובר במודל ראוי לחיקוי?