סקס עם אזיקים

נכון שזה מושך להתחיל לקרוא מאמר שזאת הכותרת שלו? כאילו - איך אפשר לפסוח על זה? תודו שזה מעניין. השאלה היא אם אצליח למכור לכם כאן, בטור הזה שאורכו 650 מילה, משהו קצת יותר משמעותי מסיפור עסיסי על סקס עם אזיקים. משהו שישאיר אתכם עם איזו תובנה ואולי יתרום משהו לחייכם, קטן ככל שיהיה.

כזה הוא, בעצם, הסיפור העיתונאי של השבוע. כן, הסיפור של ניצב אורי בר-לב.

מדיווח על תלונה על הטרדה מינית, פרשת בר-לב הפכה חיש קל לפנטזיה של סקס פרוע במשטרה, וכל מי שקצת דמיון בראשו כבר בונה לעצמו יופי של תסריט פורנו במדים מכל התרחיש הזה. אורגיות, סמים, משולשים רומנטיים, בגידות, אזיקים ודיבורים מלוכלכים במכשיר הקשר.

האם מישהו באמת יודע מה קרה שם? האם אנחנו באמת יודעים את העובדות? לא. אבל בינינו, מה זה משנה? העיקר שיש לנו סיפור סקסי שליווה אותנו במשך כל השבוע, ישר לתוך הוויקנד.

הרי פרטי הסיפור ממש לא ברורים. כל רגע מודלף לעיתונות פרט פיקנטי נוסף, והדייסה רק הופכת לסמיכה יותר. אבל למרות הערפול, אני רוצה לראות אזרח אחד במדינת ישראל שיגיד שהוא עדיין לא הספיק לתפוס צד של מישהו בסיפור הזה. הנשים הלוחמניות מיד תפסו את הצד של המתלוננת, והגברים המצ'ואיסטים מתאגדים סביב המועמד למפכ"לות ומצקצקים בלשונם על כך שמתנכלים לו.

הפמיניסטיות-לייט משתדלות להבין את הצד של הגבר, עקרות-הבית המיואשות מתפעלות נוכח התגייסות אשתו של בר-לב לעמוד לצדו למרות הכול, הוורקוהוליקים לא מבינים איך אפשר לנהל את המשטרה לצד חיי משפחה וגם למצוא זמן לנהל רומנים רבי משתתפים, והמטרוסקסואלים שמחוברים לצד הנשי שלהם מסבירים למה חשוב שכולן יתלוננו וכמה שיותר, ולא משנות הנסיבות.

רק דבר אחד נראה שכולנו שוכחים: לא מדובר פה במלחמת ג'נדר. לא מדובר פה במאבק בין המינים. לא מדובר במי צודק יותר ברמה העקרונית, מנוצל יותר, חכם יותר או משתמש יותר במיניות שלו. מדובר פה במקרה בודד של בריה שניצלה את כוחו לרעה, ועדיין לא התברר לנו אם זה הוא או היא שעשו את זה.

העניין הוא שנדמה שאת התקשורת המקרה עצמו ומהותו לא מעניינים באמת. מה שמעניין זה הסנסציה: עוד ציטוט פרובוקטיבי, עוד פרט סקסי או סקסיסטי, עוד ניחוחות בגידה אפלוליים, ובעיקר עוד רייטינג.

האם העיתונות באמת מתעניינת במה שיישאר אצל ציבור הקוראים אחרי שהמקרה הזה ייגמר? לא נראה ככה. נראה שמה שמעניין את העיתונות הוא בעיקר ההזדמנות למכור עוד כמה גיליונות.

הרי בעוד זמן מה ישככו ענני האבק סביב הסיפור. בעוד כמה זמן הכול יירגע. בעוד כך וכך ימים או שבועות נדע אם מדובר היה במעשה לא ראוי של אדם שהיה מועמד לתפקיד בכיר במשטרה, או באישה שרצתה להתנקם במישהו והוציאה דברים מפרופורציה, או בסיפור מסריח של שניהם שעכשיו פרטיו יצאו אל האור.

אבל סוף הסיפור הוא לא בהכרח מה שמשנה. בעיניי, לפחות, משנה יותר מה שהסיפור הזה יותיר אחריו.

למה הוא יגרום? לאיזה שינוי בחברה הישראלית, אם בכלל? למרבה הצער, כרגע נראה שהוא יותיר אחריו נשים שיחששו יותר מתמיד להתלונן אם מישהו יטריד אותן, כי יש סיכוי טוב שיצלבו אותן בתקשורת ויספרו עליהן אגדות ונפלאות, בין אם הן נכונות ובין אם לא.

נראה כי הסיפור הזה גם יותיר אחריו יותר גברים טובים וראויים בעמדות כוח, שיחששו מלהתנהג באנושיות, כי מי יודע איזה "שלדים" כבר יתפרו להם.

אז מה הרווחנו? עוד סיפור? לא שיש לי משהו נגד סיפורים טובים - נהפוך הוא. אבל האם לא עדיף להוריד אותם ב-VOD במקום לצרוך אותם בעיתונות?

הרי המטרה של העיתונות היא לא רק לספר סיפור טוב. המטרה היא ליידע, לדווח - וגם להשאיר איזה חותם, לא? איזה קורטוב של צדק, איזו הטמעה קטנה של ערך.

אבל אצלנו, הסיפור כבר מזמן אינו הדרך להשיג מטרה כזו. הסיפור הוא המטרה עצמה, ותו לא. לא מעניינת אותנו המהות - מעניין אותנו רק להשביע את הרעב לעוד סנסציה.

מתי הפכנו מעיתונות מדווחת ששומרת על זכויות הציבור למסעדת פאסט-פוד של מידע?

לא ברור מתי בדיוק זה קרה, אבל אין ספק שאנחנו אוכלים את זה מדי יום, ורצוי עם הרבה קטשופ. ומה נשאר לנו אחר-כך? בריאות ירודה יותר, בעיות בעיכול, תחושה עמומה של חרטה, וצרבת. מה שבטוח הוא שלא נשאר שום דבר בעל ערך.