הפוליטיקאים שולטים בלוח השידורים

1. לא סתם שר ממונה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יקרא בעצמו את דו"ח מבקר המדינה על רשות השידור. אל לשכתו שבירושלים הגיעה השבוע (ד') טיוטת הדו"ח, וראש הממשלה ביקש לעיין בו בעצמו, בטרם תישלח התגובה בחזרה.

כל נושא רשות השידור, כך נראה, תלוי על חוט השערה. לא צריך הרבה כדי שהגוף הזה ייתן לראש הממשלה את הסיבה לתלוש.

בעוד אנשי הדרג המקצועי בלשכתו של ראש הממשלה עוברים על הטיוטה, הוקפאה ההעלאה באגרה, חוק רשות השידור לא זז, וגם לא ממש ברור מה קורה בדיוני הרפורמה.

יש תחושה שהקשר בין מה שימצא נתניהו בין השורות של לינדנשטראוס ייתן גושפנקא למשאלות לבו באשר לרשות.

בלשכת ראש הממשלה אמרו בתגובה כי "הטיוטה הגיעה ללשכת ראש הממשלה, והיא עדיין אצל הדרגים המקצועיים".

2. זה נראה לנו כה טבעי, עד שלא שמנו לב לאבסורד. אחת לכמה זמן עולה הביקורת כלפי נגיעת הדרג הפוליטי ברשות השידור. אך למעשה, הלפיתה הזו של הממשלה והכנסת היא לא רק בשידור הציבורי אלא בכל שוק השידורים הישראלי.

אם נרצה או לא, הפוליטיקאים הם אלה שבסופו של דבר קובעים את לוח המשדרים שלנו. בירושלים - ולא בנווה-אילן או ברמת-החי"ל בתל-אביב - נקבע מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו.

ככל שמתחדדת המצוקה של גופי השידור - בין אם היא מסיבות כלכליות ובין אם מסיבות חקיקתיות - מתחזק כוחו של הפרלמנטר, שאין דבר שהוא אוהב יותר מלחתוך את גורלה של התקשורת. גופי השידור מכתתים רגליים אל לשכתו ומבקשים חסד, נדבה או לפחות שינוי של סעיף כזה או אחר בחוק.

נכון שקברניטי הטלוויזיה בישראל, בין אם החדשותית או הבידורית, יודעים לעשות את ההבחנה הנדרשת. אך הפוליטיקאים יודעים פחות. הם משתזפים מאור הזרקורים המופנה אליהם בכל פגישה עם האנשים שהביאו לכם את "מאסטר שף", "היפה והחנון" ובעיקר את מהדורת החדשות של השעה שמונה.

על כן, באופן לא מפתיע, אין שום ניתוק אמיתי בין הדרג הפוליטי לתקשורת החופשית כביכול ברפורמה החדשה. יש פירוד רפה מסוים בחוק רשות השידור החדש, אבל דווקא בחוקים המתייחסים לשידור המסחרי אין אף סעיף המעגן באופן ברור את היחס בין הכנסת, הממשלה והשידור.

והרי ברור שגם אם נראה הרישיון כדבר שיבטיח עמידות לאורך זמן, כשיקומו ערוצים חדשים ונמרצים והתחרות תגבר, אף אחד בישראל לא יקריב את עצמו כך סתם ל"כוחות השוק", ושוב נמצא עצמנו תקועים בפקק בגינות סחרוב בדרך להעברת רוע הגזרה.

3. חדשות או לא להיות. בכנס אילת לעיתונות הדעות היו חלוקת סביב התקציב של חברת חדשות ערוץ 2.

מנכ"ל חדשות ערוץ 10, ראודור בנזימן, טען כי אם רשת או קשת ימשיכו להחזיק בחדשות ערוץ 2 יחד - תקציבה יוכפל. אבי וייס, מנכ"ל חדשות ערוץ 2, אמר לעומתו כי אם רק אחת מהן תחזיק בחברה - תקציבה יקוצץ, וחדשות ערוץ 2 כפי שאנו מכירים אותה היום תגווע. שתי האפשרויות אינן מופרכות, ושתיהן עשויות להיות מסוכנות.

צריך רגע לעצור ולהביט מעבר לחוק. נכון, אמורה להיות תחרות, ואי-אפשר לעצור אותה, ואי-אפשר באמת לעצור את הקמתם של גופי חדשות נוספים.

מצד אחר, תהיה זו טעות היסטורית לתת לחברות החדשות - שתיהן - לאבד את דמותן כפי שהתהוותה בשנים שחלפו מאז קומן. ההישגים של חדשות ערוץ 2 ושל חדשות ערוץ 10 והמבנה הייחודי שלהן, המשלב כוחות ציבוריים, הם דוגמה נדירה להצלחה של שיטת הזיכיונות.

על כן, על החוק החדש והמתהווה להחריג אותן ולהעניק להן מעמד ייחודי - ולשמרן ולא לאפשר להפקיר אותן לכוחות השוק, לפחות לא באופן המיידי.

אפשרות אחר, שלא נדונה, היא הפיכתן לערוצי חדשות נפרדים - ערוצים בנים לאלה שיקימו הזכייניות, אשר ישדרו חדשות במהלך היום וגם יספקו תכניות ומהדורות לטלוויזיה המסחרית.

פתרון כזה גם יבטיח המשך השקעה מצד הזכיינים, גם יעודד את החופש העיתונאי ויגדיל אותו ובעיקר לא יפחית את עוצמת התחרות.

לו ישולב רעיון זה עם הרעיונות שמפתחת בימים אלה מועצת הכבלים והלוויין, וערוצי החדשות יוכלו גם לשלב פרסום - לראשונה מאז קיומן הן יוכלו גם למנף את עצמן כראוי כחברות מסחריות לכל דבר.