טהרן זה כאן?

1. כפי שניתן היה לצפות, הדיון הציבורי בפרשת ניצב אורי בר-לב והקשר בין החשדות הפליליים הנחקרים נגדו לבין הליך מינוי מפכ"ל המשטרה הבא היה דיון מקולקל, שטחי ומניפולטיבי. עצוב היה לגלות שמלבד התקשורת המדווחת מטבע הדברים רק על המידע שברשותה, נגררו גם המוסדות הרשמיים של מערכת אכיפת החוק לתוך המערבולת.

לא עבר יום ללא הודעה מצד המשטרה, מח"ש, היועץ המשפטי לממשלה או השר לביטחון פנים בעניין הנוגע לחקירת המשטרה, לבדיקת הפוליגרף, למינוי המפכ"ל, לאמינות המתלוננת, לבחירתה של המתלוננת להיחשף או לזכויות קורבנותיהן של תקיפות מיניות בכלל, כתוצאה מהפרשה הזו, שעובדותיה עדיין לא התבררו עד תומן.

וכל זאת - תוך שגורמים בעלי עניין מזינים את התקשורת במידע חלקי, מסולף ומטעה, ובלא כל אפשרות לאמתו או להכחישו.

ברור שלא ניתן להשתיק את הדיון הציבורי בפרשת בר-לב, בין בשל האופי המציצני של הדיווח על עבירות המין לכאורה שבהן נחשד הקצין הבכיר, והן בשל החשיבות המובנית של הצורך לקבוע ממצאים ברורים בעניינו, לפני החלטה על מינוי המפכ"ל הבא.

ברור גם שהודעת הפרישה של בר-לב לא באה מתוך איזו הפנמה עצמאית שלו או הכרה שהבשילה בו כי המפכ"לות היא לא בשבילו, ובעצם פרישתו מהמירוץ גלום ניצחון של מי שביקש להכשילו.

ובכל זאת, יש משהו מטריד במיוחד באופן שבו הפרשה הזו מטופלת. הדברים הבאים נכתבים בזהירות, מאחר שטרם הסתיימה החקירה. ובכל זאת, ניכרת מגמה של שימוש בהליכים פליליים בישראל לצורך אכיפת עבירות - לא עבירות פליליות בהכרח - אלא גם עבירות מתחום המוסר.

כך עלה באופן ברור מהרשעתו של סאבר קאשור באונס, אף שהמתלוננת נגדו שכבה עמו מרצונה; וכך עשוי לעלות גם מעניינו של בר-לב, שהודה בקיומם של יחסי מין בינו לבין המתלוננות, אך לא בעבירות מין.

אפשר שחטאו היחיד של בר-לב הוא העובדה שהוא איננו מתנהג לפי אמות-המידה המוסריות המקובלות. הערבוב בין החקירה הפלילית המתנהלת נגדו, בחשד לביצוע עבירות מין, לבין הליך מינוי המפכ"ל - שלגביו נאמר כי הוא צריך להיות "נקי מכל רבב", תוך קריצה עמוקה לתחום המוסר - מחבל הן בדיון הענייני בתחום החקירה הפלילית והן בדיון, שאמור היה להיות מנותק ממנו לגמרי, באשר לציפיות מהקצין הבא שיקבל לידיו את ניהול המשטרה.

הרשעה פלילית על עבירות מוסר - מאיזו מדינה זה מוכר לנו? אלה לא משמרות המהפכה ששולטות בה?

2. בכנס לשכת עורכי הדין שהתקיים באילת לפני כחצי שנה, כינס השר יעקב נאמן את כתבי המשפט לשיחה בלתי פורמלית. מאחר שמדובר בשיחת רקע, אין אפשרות לפרסם את המידע שעלה ממנה. אבל אפשר לומר מה לא עלה מדבריו של נאמן: לא עלה ששר המשפטים מודע לקיומו של האגף לסיוע משפטי במשרדו.

עורכי הדין הפועלים באגף זה - מיעוטם עובדי המשרד, רובם עורכי דין פרטיים המקבלים תיקים באמצעות מיקור-חוץ - מעניקים ייעוץ משפטי למעוטי יכולת, במגוון של הליכים אזרחיים, בדרך-כלל ענייני הוצאה לפועל, ביטוח לאומי, תשלום מזונות. לא בתחום הפלילי - זהו תחום הכיסוי של הסנגוריה הציבורית.

אבל משהו באופן שבו נאמן התייחס באותה שיחה, לסנגוריה הציבורית מצד אחד, ולתוכנית הפרו-בונו "שכר מצווה" של לשכת עורכי הדין - שגם הם מעניקים ליווי משפטי למעוטי יכולת - העלה חשש כי נאמן כלל איננו מודע לעובדה שאת העבודה הברוכה שעושים אנשי "שכר מצווה" עושה גם משרד המשפטים עצמו.

לפני 10 ימים הגיעה ההוכחה. בכנס מיוחד שערכה הלשכה לציון 8 שנים לתוכנית "שכר מצווה" היה נאמן אורח הכבוד. שר המשפטים שיבח את התוכנית "הנותנת מענה חשוב ביותר לאותם אזרחי המדינה שאין ביכולתם הכלכלית לממן סעד משפטי", אך לא אמר מילה על המקבילה הממלכתית במשרדו.

האגף לסיוע משפטי, זה נכון, איננו נהנה מיחסי הציבור המצוינים שהלשכה נותנת לתוכנית הפרו-בונו שלה. זהו גוף נוצץ פחות, שאינו מעסיק במעגל ההתנדבות את צמרת משרדי עורכי הדין, התורמים שעות ייצוג חינם.

מובן גם שנאמן, עורך דין מצמרת השוק הפרטי, מכיר את תוכנית "שכר מצווה" על בוריה. אבל כדאי לו, לשר המשפטים, ללמוד ולהכיר גם מה נעשה במשרדו שלו.