ב-1998 נולד סמארט. בן לאבא מרצדס ולאמא סוואטץ' (או להיפך). מקדים את זמנו, גדוש כרימון ברעיונות מבריקים, חידושים טכנולוגיים, חומרים חדשניים ומכמנים של חן ומקוריות.
אגוז פלדה קשיח אפף את הנוסעים כמו חיק רחום ומגונן. מעליו נמתחה מעטפת גוף, כולה חומרים פלסטיים חכמים וצבעוניים כזנבו של תוכי, והיא ניתנת להחלפה כגרביים. בתא הנוסעים (יש מקום רק לשניים) צמד מושבים עמוקים וחובקים, ומרחב מחייה מעורר השתאות. בתא המטען אפשר היה לאחסן, ללא כל קושי, רבע קילו גרעינים וכרטיס אשראי. מאחור פעמו מנועים זערוריים, שעשו את מיטבם בדחיפת המכונית קדימה. תיבת ההילוכים שהוצמדה להם, ברייה רובוטית די מטומטמת, עשתה את מיטבה כדי להפריע.
המכונית כולה נראתה כיצור מהעתיד. מין 2D2R עגלגל שברח ממלחמת הכוכבים ויצא לשוטט בכבישים. על כל סביבותיו לא נותרה אפילו עין אחת אדישה, לא נשאר אפילו פרצוף אחד חמוץ. הכול ראו, הכול חייכו.
רק הקופאים לא רוו נחת. הסמארט כבש את לב הלקוחות, אך לא את כיסם. הוא לא ממש נכשל, אבל לא המריא לגבהים להם ציפו הוריו. מכירה של כ-1.2 מיליון מכוניות ב-12 שנה, איננה מספר מרשים במילון המרצדסי. בוודאי לא כשמדובר במכונית-כיס שטעם קיומה טמון בתפוצה גדולה.
הזמן האלקטרו-אינטרנטי
לכאורה, לא ברור מדוע לא זינקו מכירותיה. לכאורה, היא הציגה תשובה מבריקה לצפיפות המכוניות האורבנית, לצריכת דלק מיותרת, למצוקת החניה האכזרית. לכל אלה היא גם הוסיפה מראה "קו*ל*י", קירבת משפחה למותג יוקרה, ומחיר - איך נאמר - לא שערורייתי. לכאורה, היא גם הייתה חופשייה מכל תחרות. לגמרי לבד, כמעט ואמרתי גלמודה, היא מלכה על פלח השוק שהיא עצמה המציאה.
אך כל ה"לכאורה" הללו לא הכריעו. כי למעשה, הסמארט לא הצליחה להתמודד עם מגבלותיה העמוקות יותר: שימושיות מוגבלת (אי-אפשר "לקחת את הילדים לגן" אלא רק ילד אחד, ומן הסו*פ**ר עדיף לעשות משלוחים), חוויית נהיגה לא מבריקה בגלל קשיות-עורפם של המתלים ונדנודיה של תיבת ההילוכים המשונה, ובעיקר - כי היא פשוט הקדימה את זמנה. בתצורה, בבשורה ובטכנולוגיה.
ב-2007 הוצג הדור השני. המנועים (מתוצרת מיצובישי) תפחו קמעה והוסיפו לה מנה חיונית של עזוז. רק מנוע הדיזל המבריק נותר בנפחו המקורי. גם הממדים צמחו קמעה ואורכה הגיע ל-2.70 מטר. בכך, כמה חבל, חוסלה אופציית החניה בניצב למדרכה ולא במקביל לה. הבטיחות זכתה גם היא לתגבור נוסף. המתלים רוככו קצת. תיבת ההילוכים נותרה כשהייתה. איש לא הצליח להבין למה.
עתה, ב-2010, הגיע תור מתיחת הפנים. עיקרה - הצעת עוד ועוד אופציות עיצוביות. מעתה אין כמעט קץ למגוון שילובי הצבע של מרכב-ריפוד-שילדה-עיצוב-פנים שהם יכולים להזמין. נוספו שלל אופציות ברוח הזמן האלקטרוני-אינטרנטי, כמו חיבורי אייפוד, אייפון, אייפד, בלו-טות', אינטרנט, סאטלייט, ולא אתפלא אם גם קשר רציף עם מעבורת החלל כבר מותקן בה. בוצע גם עדכון רצוי וטוב של פינות אחסון בתא הנוסעים, שיפור-מה בבגאז' ובנוחות הגישה אליו, הותקנה כמובן תאורת-יום בנוריות LED שהיא צו-השעה האופנתי, ועוד כמה וכמה הידורי אופנה וצורה.
אומרים שגם תיבת ההילוכים החכימה קמעה. אולי. אך היא נותרה טיפשה למכביר.
למרבה ההפתעה, סמארט לא זכתה במושב-נהג או הגה מתכווננים. גם תגבור חשמלי (וחיוני) להגה עדיין מוצע כ"אקסטרה". כך גם צמד כריות-צד, וגם מד סל"ד.
אינפו: סמארט קופה 2011
לא לחפש "חוויית-נהיגה"
אין טעם רב לחפש "חוויית-נהיגה". שמץ ממנה הצלחתי למצוא דווקא בכבישים המהירים. שם היא בהחלט משעשעת. משתלבת בתנועה ללא רגשי נחיתות, סופגת בהנאה את חיוכי העוקפים והנעקפים, מצליחה להפיק מהמנוע ומהמתלים את מיטבם. בעיר, היא מספקת בעיקר "חוויית שהייה". תיבת ההילוכים חושפת את רפיסותה, המתלים משדרים אל עצמות הזנב יותר מדי מידע על פגעי הכביש, יכולת התמרון החתולית שלה מסורסת קצת ע"י כוחם המוגבל של המנועים. אבל כולם מסביב שמחים, כולם מחייכים, כולם נעשים חברים (וזו אולי האופציה האחרונה לרכוש חברים מחוץ לפייסבוק).
בהחלטה אמיצה, כמעט הרפתקנית, החליט יבואן מרצדס להביא את סמארט לישראל. היא לא זולה. מחירה ההתחלתי חוצה את סף 100 אלף השקל. במחיר זה אפשר לקנות לא-מעט מכוניות קטנות, אף כי פחות ייחודיות, עם מפרט עשיר בהרבה. הסמארט הנבונה ביותר - הדיזל - כמובן לא תגיע. היא אמנם החסכונית ביותר והנקייה ביותר, וטווח נסיעתה על מיכל אחד (33 ליטר) מתקרב ל-700 ק"מ. ובכל זאת הדיזל לא תגיע. תקנות "המיסוי הירוק" האוויליות יהרגו את הסמארט החכמה הזאת בטרם תגיח לכביש. ייובאו הסמארט 71 כ"ס, ואולי גם ה-84 וה-61. לשלושתן גם גרסת קבריו, אך מחירן חוצה את גבול הסביר. גם הסמארט בראבוס המופרכת לא תגיע (אלא בהזמנה מיוחדת של זוכי-לוטו שיכורים). מחירה סהרורי לחלוטין רחוק מלהצדיק אותו.
אין מנוס מלומר כי צמד בעיותיה העיקריות של הסמארט נותרו כשהיו: שימושיות קצת מוגבלת, תיבת הילוכים קצת מאוד מעצבנת, ובישראל נוסף גם מחיר גבוה יחסית. אני סקרן לראות כיצד היא תיקלט כאן. האם תצליח לשווק את עצמה בזכות הייחודיות שלה (שעדיין אין עליה עוררין), או שמא ניאלץ לומר עליה את מה שכבר על הרבה חלוצים: בלידתם הם הקדימו את זמנם, בבגרותם הם איחרו את זמנם.
מתחרות
טויוטה IQ
טויוטה IQ
IQ קרובה מאוד לקונספט של סמארט אך הפרופורציות שונות: אורכה מעט פחות מ-3 מ' ובסיס הגלגלים מסתפק ב-2 מ' בלבד, אך היא רחבה כמו מכונית "אמיתית" (1.68 מ') וגבוהה (1.5 מ'), מה שמאפשר לדחוס אליה נוסע שלישי. אותנו מעניינת גרסת 1.3 ליטר אוטומטית עם תיבה רציפה בהספק 98 כ"ס, שיכולה להגיע ל-170 קמ"ש ולזנק ל-100 ב-11 שניות ועדיין מחזירה 20 ק"מ לליטר
מיצובישי i-MiEV
מיצובישי i-Miev
i-MiEV היא אלטרנטיבה עתידנית למכונית עירונית קטנה. עם אורך של קצת פחות מ-3.5 מ' היא מצליחה לדחוס חלל מרווח דיו ל-4 נוסעים , אך החידוש שלה הוא הנעה חשמלית מלאה, שמסתייעת בסוללת ליתיום שאמורה לספק טווח של כ-150 קמ"ש בין טעינות ואפילו להגיע ל-130 קמ"ש. היא לא זולה: באירופה היא עולה כ-30 אלף אירו, מה שאומר מחיר משוער של כ-150 אלף שקל
פיז'ו 107
פיז'ו 107
107 היא אחת הנציגות הבודדות של הפלח האירופי בארץ. יש לה שלוש דלתות ואורך של 3.42 מ' בלבד, אך גם הרבה סטייל שמחפה על מגבלות הממדים. להנעתה אחראי מנוע 3 צילינדרים בנפח 1 ליטר, שייצר 68 כ"ס, די והותר למכונית ששוקלת 800 קילו
סוזוקי אלטו
סוזוקי אלטו
ב-60 אלף שקל אלטו הידנית היא המכונית החדשה הזולה ביותר בארץ. במחיר זה היא מעניקה 4 מושבים, עיצוב אופנתי, מנוע 3 צילינדרים בהספק 68 כ"ס ותצרוכת דלק ממוצעת של כ-19 ק"מ לליטר. יש גם גרסה אוטומטית אך ביצועיה עייפים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
