מכוניות מיני-עירוניות? אולי ביפן שם תשתית הכבישים מעולה

כשבוחנים את התפוצה העולמית של מכוניות מיקרו-עירוניות מגלים שהן נפוצות בעיקר ב-3 אזורים: מדינות בהן מחיר הרכישה המינימלי הוא המאפיין החשוב ביותר כמו הודו; מדינות עם צפיפות תחבורתית-עירונית יוצאת דופן כמו יפן; ומדינות עם מודעות גבוהה לאיכות הסביבה כמו אירופה. המשותף לשני האזורים האחרונים הוא קיומה של תשתית כבישים עירונית מעולה.

הסיבה לכך טריוויאלית: מכונית זעירות מחייבות הרבה פשרות הנדסיות. למכוניות כאלו יש, לרוב, מתלים בתצורה בסיסית, מהלך קצר של בולמי זעזועים, מאסה עצמית נמוכה (סביב 800 ק"ג בלבד), גלגלים קטנים, ובעיקר בסיס גלגלים זעיר. כל אלה יחד מתורגמים בד"כ ליכולת מוגבלת מאוד של ספיגת שיבושי כביש במהירויות נמוכות. זו אחת הסיבות שהמכוניות הללו לא זוכות לפופולריות יתרה בקרב הצרכנים באזורים עם תשתיות עירוניות מוזנחות כמו מזרח ומרכז אירופה, דרום אמריקה והמזרח התיכון.

איפה ישראל?

לרשימה המפוקפקת הזאת אפשר בהחלט להוסיף גם את ישראל. החוויות האחרונות שזכורות לי מנסיעה עירונית במכונית מיקרו בתוך הערים הגדולות הן רצף של טלטולים, התרסקויות על מהמורות ושיוט נוסח סירה-על-ים-סוער בין גלי אספלט מוזנחים.

זה אולי נסבל אצל מי שמתייחס למכונית כ"כלי לסידורים בעיר", אבל המצב גובה מחיר מאלה שנוסעים מאות ק"מ בחודש. לפיכך מעדיפים רוב הלקוחות הישראלים להפקיד את גורלם בידי מכוניות גדולות יותר מקטגוריית הסופר-מיני ומעלה, אלא אם הם מקבלים פרמיה יוצאת דופן במחיר.

איך הגענו למצב עגום כזה? רמז אחד אפשר למצוא בתקציב המדינה, שמראה כי המדינה מקצה לשיפור הכבישים ולבטיחות בדרכים (באמצעות הרשות הלאומית לבטיחות) פחות מ-25% מכלל ההכנסות השנתיות ממסים על רכב ותחבורה. ב-2009, למשל, הסתכמו הכנסות המדינה ממסי רכב, דלק, חלפים ומע"מ בלא פחות מ-27.9 מיליארד שקל. אך סך התקציב המאושר לפיתוח תחבורה כולל עמד באותה שנה על 6.685 מיליארד שקל בלבד. לשנת 2010 אושר תקציב גבוה רק במעט: 7.35 מיליארד שקל.

איפה הכסף?

אפשר היה להתנחם בסכומים הללו אילו היו מנוצלים כהלכה, אבל מסתבר שאפילו הם "הולכים לאיבוד" בתקציב משרד התחבורה. הוכחה לכך אפשר למצוא בדו"ח שפרסמה החודש יחידת המחקר של הכנסת כרקע לדיונים בתקציב הדו-שנתי של משרד התחבורה. הדו"ח מגלה כי נכון למועד פרסומו (נובמבר), הניצול בפועל של סעיף הכבישים העירוניים בתקציב, שאושר למשרד התחבורה לשנת 2010 (כ-1.47 מיליארד שקל), עמד על 44% בלבד.

המצב אינו טוב יותר בסעיף תשתיות הסעת ההמונים (נתיבי תחבורה ציבורית וכדומה), שאמורות להיות האלטרנטיבה המרכזית לתנועת כלי רכב פרטיים במרכזי הערים. גם שם הניצול בפועל של התקציב המאושר ל-2010 בסעיף זה עמד על פחות מ-45%. בשורה התחתונה מראה המסמך כי משרד התחבורה ניצל השנה פחות מ-55% מהתקציב שלו בסעיף הפיתוח התחבורתי.

את התוצאות של המספרים הללו מרגישים היטב מאות אלפי נהגים דרך עמוד השדרה שלהם מדי יום, ועוד לא הזכרנו את מצב הכבישים ותשתית התחבורה העירונית ביום שאחרי הגשם הראשון. למזלם של הגורמים הממונים הגשם הפך להיות תופעה נדירה בישראל.