הנטישה הסלולרית הגדולה

הקריסה של סלקום הכתה בתדהמה חצי מדינה. לי אישית הלך חצי יום עבודה כי לא הצלחתי לעשות טלפונים בזמן נסיעה. פתאום "בעקבות הזמן האבוד" קיבל משמעות חדשה. אבל גם כשהגעתי למשרד המצב לא היה מזהיר.

"תגידו, מה עושים עם הצרה הזאת?" זעקו קולות נואשים בחלל המערכת. "מה יש? תסתכלו על זה כמו על חזרה לאייטיז", ניסה מישהו להתחכם, וזכה למבטי שטנה מחבורת עיתונאים שרטרו לא היה אף פעם טרנד שדיבר אליהם.

אבל הקטע הטכני היה החלק הקל של המשבר הזה. החלק הקשה היה, כמובן, השבר הנפשי. יום שלם ללא אסמסים, יום שלם בלי לדעת אם מישהו חיפש אותך, ובגדול לחוות עצמתה של נטישה סלולרית מהי, הותיר אותי, כמו מיליוני ישראלים נוספים, מרוקנת רגשית.

כולנו יודעים שאנחנו מכורים למכשיר הסלולר, אבל אין כמו קצר באספקה של חומר כדי לחוש את גודלה האמיתי של ההתמכרות. מכשיר הסלולר נותן לנו את החופש לדבר עם מי שנרצה מתי שנרצה, לשלוח הודעות קצרות או ארוכות, להוסיף סמיילים כאילו היינו בני 11, לבדוק כל שטות בגוגל ולענות על מיילים בכל מקום ובכל מצב.

ובכל זאת, מכשיר הסלולר מגביל את החופש שלנו. בלעדיו, כך נדמה, אנחנו אבודים. עד כדי כך שקשה לנו לזכור איך אי-פעם הצלחנו לחיות אחרת. כמו עם מישהו שאוהבים. מסתבר שיש ממש בסיסמת הפרסומת של סלקום.

אבל האם בשורה התחתונה מכשיר הסלולר נותן לנו חופש - או שמא הוא לוקח אותו מאיתנו?

היום, כשזיכרון הניתוק עוד טרי, קצת קשה לענות על השאלה הזאת בשליפה. אני מניחה שבעוד כמה ימים נשכח, ואז אולי שוב נתמלא תחושה מזויפת של חופש, ונהיה נורא מרוצים.

דבר דומה אפשר לומר גם על הפרשה שהסעירה השבוע את העולם כולו - פרשת וויקיליקס והמסמכים הדיפלומטיים שדלפו מהממשל האמריקני. בגדול, נדמה כי חסידי העולם החופשי באשר הם אמרו את שיר ההלל על ג'וליאן אסאנז', האקס-האקר האוסטרלי שייסד את האתר השערורייתי.

שימוש נרחב נעשה בביטויים כמו חופש המידע, חופש הביטוי ועוד כל מיני חופשים וחופשות, כדי לתאר את הדלפת המסמכים הגדולה בהיסטוריה שערערה את יסודות הבית הלבן מלמעלה למטה.

אבל אם נעצור וננסה להימנע לרגע מהסיסמאות שנשלפות כל-כך מהר בלי לתת מחשבה אמיתית לעניין: האם הפרשה הזו באמת קידמה את החופש הדמוקרטי, או שמא בשורה התחתונה דווקא הצרה אותו? חופש הוא דבר נפלא, אבל ברגע שהוא מנוצל לרעה, הוא פתאום הופך לשלשלאות ולכבלים.

קחו לדוגמה את החופשיות שבה אפשר היה לטוס בתוך ארה"ב עד לפני 10 שנים. רק שברגע שהחופש הזה נוצל לרעה במתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, הפכו תורי הביטחון בשדות-התעופה האמריקניים לארוכים ולמסורבלים ביותר בעולם.

החופש ומהירות זרימת המידע באינטרנט נוצלו לרעה גם במקרה של הדלפות וויקיליקס. מצד אחד, זה נפלא שיש כל-כך הרבה מידע זמין ונגיש באינטרנט, ושקיים החופש להשיג אותו. מצד שני, האם דמוקרטיה פירושה שכל פיסת מידע צריכה להגיע לידי כלל הציבור? הרי כדי לנהל מדינה, במיוחד מעצמה כמו ארה"ב, צריך לשמור גם על כמה דברים בסודיות, אחרת זה עלול לסכן את ביטחון האזרחים. אז איפה עובר הגבול? ואיך אפשר לשמור עליו?

המידע העסיסי שדלף לא הגיע רק לידי גולשים תמימים, אלא גם לידי מערכות הביון של איראן וקוריאה הצפונית, מן הסתם. ובמה בעצם תרמו הדלפות המסמכים הסודיים לציבור הרחב? איזה מידע חדש יש היום בידי הציבור שהיה חשוב לו כל-כך לדעת?

המחיר, בינתיים, מסתמן די בבהירות: בלגן מאוד גדול בבית הלבן והערמת קשיים על ניהול מהלכים בינלאומיים עם בעלי ברית מערביים. לא הייתי אומרת שזה מקדם את האינטרס הציבורי של פירוק האיום האיראני, למשל.

שאלה נוספת היא איך ישתנו עכשיו הנהלים, ואילו מערכות חדשות יוקמו כדי להגן מפני הדלפות מסוכנות. הדברים, יש לשער, לא ייוותרו על כנם. לאחר מכן אפשר גם לשאול עד כמה השינויים שיידרשו יצרו את גבולות החופש החדשים לכאלה שיהיה פחות מרחב לנוע בתוכם?

בקיצור, השבוע החולף הותיר אותי בתחושה שחופש הוא כנראה מושג יחסי. לפעמים נדמה שהוא קיים, בעוד שהוא בעצם איננו, ולפעמים נדמה שהוא איננו כשהוא דווקא כן נמצא שם. אבל כשמותחים את הגבולות שלו קצת יותר מדי מגלים שתחושת החופש יכולה גם להיות מתעתעת.

באותה כפיפה אפשר גם לכלול את פייסבוק, שהפך להיות זירת התרחשויות שחלק ניכר מהעולם לוקח בה חלק. כל בעלי החשבונות מרגישים נורא חופשיים, ובכל הזדמנות עושים "לייק" אחד לשני כמו משפחה אחת גדולה ומאושרת. אבל תכל'ס, כשאתה נמצא שם, לך תדע מי מסתכל עליך, מתי - ומה הוא יעשה עם זה בעתיד.

יש להניח שגם במקרה הזה, ביום שבו מרחב הפייסבוק ינוצל באופן קיצוני לרעה, נאבד באחת את תחושת החופש המדומה שהוא נותן לנו היום.

לא קל להגדיר את מושג החופש עם חוקי העולם המשתנים בקצב מהיר כל-כך. אבל בינתיים, לפחות, הסלולרי חזר לתפקד. גם זה סוג של נחמה.