השבוע שבו ראיתי שלמות

1. שני האירועים הגדולים של השבוע מזמנים דיון מעניין בספורט ואסתטיקה. ביום ראשון רוג'ר פדרר המציא מסמך שמשפר משמעותית את התיק שלו מול רפאל נדאל, אם אי פעם - וזה עדיין חתיכת אם - בית המשפט של ההיסטוריה יידרש לשאלת הטניסאי הגדול בכל הזמנים. זה לא הניצחון של פדרר, כי גמר המאסטרס הוא אירוע מכובד אבל אפילו לא קרוב בחשיבותו לגמר גראנד סלאם, כל גראנד סלאם, מה גם שטניס של הטוב משלוש מערכות אינו מדד די מהימן; זה הניצחון הטוטאלי של היופי כשהוא מצליח לבטא את עצמו. ניצחון כל כך מהמם שהוא משאיר כוח קומיקסי כמו של נדאל חסר אונים. לכן היה והחתיכת היסטוריה תתגשם ונדאל יסיים את הקריירה עם מספר גראנד סלאמים שווה לזה של פדרר, הגמר בלונדון 2010 צריך להישלף. כי צדק צריך לא רק להיעשות, אלא גם להיראות.

400 מיליון איש ראו את אותו צדק ב-5-0 של ברצלונה על ריאל מדריד בקאמפ נואו. יש הרבה דברים יפים בספורט. אפשר למצוא אסתטיקה בגליץ' שמחלץ כדור ברגע האחרון לפני שהחלוץ לבד מול שוער, בהתנגשות ברוטלית בפוטבול, ביכולת להחזיר למגרש כל כדור בטניס, בהגנה אזורית או בלחץ על כל המגרש בכדורסל, בטקטיקה של רץ 10,000. יש גם יופי בנרטיבים: סיפורי אנדרדוג, ספורטאים שעלו לגדולה מהביוב של החיים, אומות שהשתמשו בספורט כדי להתחיל לרפא פצעים חברתיים, לא חסר. מול כל אלה מתייצבים פדרר וברצלונה עם אמת אפלטונית על יופי אחד, אפריורי, אידאי.

היופי של פדרר וברצלונה לא תלוי בדבר. לא בחינוך היקי שקיבלת בבית שבגללו אתה תמיד מעדיף קבוצות ממושמעות ויעילות; לא בהשפלות הקטנות שסבלת כילד כי היית שמן או ממושקף, או פשוט לא אחד מהעדר שבעטיין לעולם תהיה בצד האנדרדוג; לא בשכונה או בעיר שבה גדלת, לא באבא שחפר לך מגיל אפס עם הקלישאה הנוראית ש"אישה אפשר להחליף, קבוצה לא"; לא בטרמינולוגיה המלחמתית האינפנטילית שעוטפת את הספורט ומלמדת בזכות המלחמה וההקרבה וההתאבדות על המגרש. היופי של פדרר וברצלונה דואה מעל הכל.

היופי הזה הוא מה שאפלטון כינה "אותו דבר אחד, שהוא כשלעצמו שלם, טהור ונצחי". בנאדם שלא מחבק, לא מיטלטל, לא מפנים את היופי של פדרר וברצלונה, הוא בנאדם שלא מבין מה זה ספורט.

  דויד וייה, ברצלונה, ליגה ספרדית / צילום: רויטרס

2. בארה"ב, שם לא מתעסקים בזוטות כמו כדורגל וטניס, יש עכשיו דיון סביב הצביעות של ה-NFL. הסיפור הוא כזה: ביום ראשון אנדרה ג'ונסון, הווייד-רסיבר המעולה של יוסטון טקסנס, וקורטלנד פיניגן מטנסי טייטנס, הלכו מכות על הדשא. מה זה הלכו מכות: הורידו קסדות וג'ונסון פיצץ את הפנים של פיניגן באגרופים. זה היה המהלך הכי נ*צפה במחזור. ב-NFL, ליגה שמוכרת ערכי משפחה ומוסרנות, אתה לא יוצא מזה עם פחות משני משחקים בחוץ. ג'ונסון ופיניגן נקנסו ב-25 אלף דולר כל אחד. עכשיו כמה עיתונאים חשובים כמו אדם שפנר מ-ESPN ומייקל ווילבון מהוושינגטון פוסט מאשימים את ה-NFL שהיא מגוננת על ג'ונסון כי יוסטון משחקת הלילה נגד פילדלפיה בחידוש האחרון של הליגה - משחק שפותח את המחזור ביום חמישי ומשודר רק ברשת הטלוויזיה של ה-NFL, ואם הוא יושעה הרייטינג ייפגע.

אותי מצחיק שיש בכלל דיון בזה. ברור שה-NFL לא השעתה את ג'ונסון: זה לא באינטרס שלה. כמו שזה לא באינטרס שלה להילחם בכל הכוח, והקומישינר רוג'ר גודל הוא מנהל הספורט עם הכי הרבה כוח בעולם, בתופעת הסמים בחדרי ההלבשה. מה כן באינטרס של גודל? להוסיף שני מחזורים לעונה הרגילה (מהעונה הבאה) למרות שכל שחקן, מאמן ואנליסט פוטבול בנמצא חושב שזאת טעות. כי 32 משחקים שווים הרבה כסף.

אותו דבר ב-NBA: לכולם ברור ש"82 משחקים בעונה זה יותר מדי", אומר סטיב נאש, "אבל אם משחק בית מכניס מיליון דולר לקבוצה אף אחד לא יוריד את כמות המשחקים". אותו דבר בבייסבול, שם הליגה זוממת כבר תקופה לחקות את ה-NBA ולהרחיב את הסיבוב הראשון בפלייאוף לסדרות של הטוב משבעה (במקום הטוב מחמישה) משחקים שיניבו עוד הכנסות.

זה לא פטנט אמריקני; בכדורגל האירופי יש יותר מדי משחקים, בטניס יש פגרה מעליבה של חודש בלבד. הארגונים שמנהלים את הספורט, גם המוצלחים וגם הכושלים, לרוב יותר פוגעים מעוזרים לספורט. מזל שיש את פדרר וברצלונה.