האש פרצה בגלל חילול שבת

במוצאי שבת תהיתי לאן נעלם המר"ן. כשהאש השתוללה בכרמל, הרב עובדיה יוסף שתק. פיקוח נפש, לא פיקוח נפש, הרב שתק. הוא שתק במקום לקחת אחריות ולזרוק מייד את אלי ישי הביתה. והרב יודע טוב טוב לבעוט באנשים שלא מתפקדים לפי אמות-המידה שלו.

הנה, רק לפני יותר משבוע הוא הראה את הדלת לחיים אמסלם הסורר. אבל לישי? מה פתאום. ישי צייתן. הוא עושה מה שהרב אומר לו, או להפך - הרב עושה מה שישי אומר לו.

ישי דואג לתקציבים שמנים לבוחרים שלו, לפטור מארנונה ל-50 ישיבות, לקצבאות לאברכים, ונורא נורא מוטרד מאלפיים ילדי עובדים זרים ו-30 אלף פליטים. זה מה שחשוב. לא מכבי האש. אין לו סבלנות לישיבות משמימות שדנות במצב הקטסטרופאלי של שירותי הכיבוי שנמצאים תחת אחריותו, ואין לו עניין לנהל דיונים בנושא אצל ראש הממשלה.

זה לא בראש מעייניו של המר"ן. במשך השישי-שבת היתה לרב עובדיה הארה: יש אשמים - החילונים. האש, אמר עובדיה בדרשה השבועית שלו, פרצה בגלל חילול שבת. לא בגלל המחדלים של ישי. מה פתאום.

אלי ישי צריך ללכת הביתה, לא רק כי הוא חתום על האסון הלאומי בכרמל, הוא זה שהפקיר את כוחות הכיבוי, הוא זה שזלזל בכבאים שהתריעו שוב ושוב על מצבם הגרוע. אלי ישי צריך ללכת הביתה, כי אין לו את היכולת לעשות את הרפורמה ששירותי הכיבוי זקוקים לה.

עד לאסון הנוכחי אפשר היה לסלוח לו על התבטאויות גזעניות, על העדפת האינטרסים של בוחריו על אלה של כלל אזרחי ישראל, אבל לא עוד. האסון הבא כבר כאן, וקוראים לו רעידת אדמה, וגם האחריות על ההערכות לרעידות אדמה נמצאים באחריותו של ישי. אין לנו עניין, שמי שנכשל בצורה קטסטרופלית כזו, יוביל אותנו לעוד אסון המוני.

אחרי שסיימו להתפלל על עם ישראל בבית-הכנסת, ותודה להם על ההתגייסות, באמת, הופיע השר בפעם הראשונה בתקשורת. שעתיים וחצי אחרי צאת השבת. צריך לאכול משהו, לשתות משהו, להתגלגל מירושלים לחיפה. הרי לא יכול היה להועיל בשום דבר. מקסימום היה מנצל את כלי התקשורת כדי לטעון שצריך להקים ועדת חקירה. וזה מה שהוא עשה אחרי שמונה וחצי בערב. הטיל את האחריות על שרי הפנים האחרים, ניער מעליו את הפחמים וצעק שצריך ועדת חקירה.

אנחנו לא רוצים ועדת חקירה. אנחנו רוצים שר פנים אכפתי, לא סקטוריאלי, אחד שיתעסק בעיקר, במהותי, ולא רק במה שטוב לאלה שמשלשלים את הפתק שלו בקלפי. אסור לתת שוב את משרד הפנים למפלגות החרדיות. זה מסכן את מדינת ישראל.

אבל לא רק ישי אשם. גם אנחנו, אנשי התקשורת, אשמים באטימות ובקהות חושים. לפני 4 שנים נשרף הבית שלי. בשעה אחת בלילה, תוך כדי שינה עמוקה, העיר אותי בעלי לתוך הלהבות, ומשם הובהלתי באמבולנס, עם מסכת חמצן ופגיעות משאיפת עשן, לחדר המיון.

כוחות הכיבוי הגיעו תוך 4 דקות, שנראו כמו 4 שנים. הם היו יעילים, אמיצים ואכפתיים, ובימים שאחרי שמרו על קשר והביעו דאגה אמיתית וכנה.

לא צריך שיישרפו 40,000 דונם ושימותו 40 בני אדם כדי להבין את עוצמת האש ואת חשיבות כוחות הכיבוי. מספיק בית אחד קטן שמתפחם.

אחרי השריפה הפרטית שלי, ניסיתי כמה וכמה פעמים לפרסם במסגרת זאת מאמרים שיתריעו על מצבם של הכבאים, איתם ניהלתי שיחות ארוכות - ונעניתי בסירוב מצד העורכים, שעיקמו אף וטענו ש"זה לא מעניין".

גם הניסיון הנואש של הכבאים לשבות כדי לזכות בתשומת-לב ותקציבים לא הספיק כדי לתת במה ולהתייחס אליהם, בלי ציניות, כמו שמגיע להם, כגיבורים. אני כשלתי כשלא התעקשתי יותר.