כולם תרמו לאש ולאסון

חיפוש אשמים הוא תכונה שהיא באותה מידה כל-כך אנושית ובאותה מידה כל-כך מרגיזה. מציאת האשם, או הטלת אשמה על מישהו, מזככת כמעט מיד, אם כי באופן כוזב, את כל אלה שבאמת מרגישים אשמה.

אבל - וזו בדיוק הבעיה - אשמה היא דבר הקשור בעבר, וכרגע עיסוק בה לא מועיל לאף אחד מהנפגעים מהשריפה בכרמל שבילו את סוף השבוע מחוץ לבתיהם, וחלקם אף גילה כי ייאלץ להמשיך ולבלות את החודשים הקרובים במקום שאינו שלו, פשוט בגלל שאין לו בית לחזור אליו.

זה הזמן להבין שלכולנו יש תרומה כזאת או אחרת למצב, האזרחים שלא שמעו את זעקת הכבאים, לא תמכו בהם והמשיכו באדישות בחיי היום-יום שלהם, כי יש מישהו אחר שמטפל בזה, הפוליטיקאים שמאמינים שעדיף לדבר מאשר לעשות, והתקשורת שבחרה להתעלם.

אירועים כאלה לא קורים סתם, יש להם מטרה אחת - והיא להבין שקיימת בעיה וצריך לפתור אותה, לעשות חושבים ולבדוק, גם אם זה ייקח זמן, איפה בדיוק צריך להיות השינוי, מה צריך לעשות עכשיו כדיי לעזור לכל אותם אנשים שמצאו את עצמם במרכזה של סופת אש ובקושי הצליחו להיחלץ ממנה, ומה לעשות עבור כל אותם אנשים שעלולים, אם לא נלמד את הלקח, למצוא את עצמם באותו מצב ואותה מציאות.

אנשים שילמו באסון הנורא הזה בחייהם, בגלל שאחרים האמינו שדברים יכולים להיעשות מעצמם או על-ידי אחרים, אז זהו מתברר שזה לא עובד ככה. אנשים אמיצים בוחרים לקום ולעשות מעשה, וזה לא פשוט. לעיתים המקום הנוח נמצא בדיוק במקום שבו אפשר להתחמק מלקחת אחריות. כאן דרוש שינוי בתפיסה, והוא ייעשה אך ורק תוך כדי תנועה.

לקח נוסף ולא פחות חשוב שכדאי ללמוד מאסון כזה הוא צניעות.

לא כל תקלה, כמו קריסת מערכת רשת סלולרית, היא אסון, לא כל מקרה צריך להימדד בתדרים קיצוניים כל-כך. החיים יכולים לעיתים להיעצר - אבל זו כבר לא תהיה רשת סלולרית שתגרום לכך.