מתן בסתר ז"ל

מתן צדקה הוא מצווה גדולה, אבל מצווה גדולה פי כמה היא צדקה שניתנת בסתר, מבלי שאיש יידע על כך - זו המשמעות של מתן בסתר, אבל בישראל של 2010 מעטים שמעו על כך.

כמו במלחמת לבנון השנייה, כמו במבצע עופרת יצוקה, גם האסון שח השריפה בכרמל הפך לכר פורה להתגייסות לאומית, לתרומות ולמחוות מחממות לב. אלא שבדיוק כאשר הצלחנו להרגיש לכמה רגעים מאוחדים סביב תחושת האבל הלאומי, הזעזוע והדאגה, ממהרת הציניות הישראלית הטיפוסית לטפוח על פנינו.

סטימצקי תורמת ספרים, סקאל תורמת נעליים, סלקום, אורנג' ופלאפון מזכות על דקות שיחה, זוגלובק מעבירה לכוחות כריכים, ורשת מלונות קיסר מתעלה על כולם - כדי לשקם את יערות הכרמל תורמים עובדיה ימי חופש.

נראה כי בחלק ממשרדי יחסי הציבור נערכו היום באופן מיוחד כדי להציע ללקוחותיהם רעיונות לתרומה - ואז לשלוח אותה לעיתונאים.

לא נזלזל. התרומות הרבות האחרות של חברות מסחריות הן יוזמות ברוכות, אבל למה הרעש הגדול?

אין ספק, כל תרומה מבורכת. כל תרומה שתגיע לאדם שביתו נשרף, לילד שחופשת החנוכה שלו הפכה לגלות זמנית, או לבעל עסק שספג נזק כלכלי כבד, חשובה עד מאוד.

השאלה היא מדוע מיד עם ההחלטה להתגייס למען תושבי הצפון מתקבלת באותה חברה מסחרית החלטה גם להודיע על כך לאמצעי התקשורת. או שאולי המצב הפוך, וקודם מתקבלת ההחלטה לנצל את הבמה הנוחה, לתרום תרומה צנועה - כזו שלא תכביד על החברה אבל תייצר הדים חיוביים - ולקבל אזכור מחמיא בעיתון?

ברגע שכל חברה מסחרית ממהרת להוציא הודעה לעיתונות על תרומתה, ומקפידה גם לצרף אליה תמונות כי אולי יתמזל מזלה ויהיה מקום פנוי על העמוד בעיתון - משתנה באחת אותה תחושת סולידריות מחממת לב, והופכת לתחושה של הסתייגות עמוקה.

ניצול ציני של המצב, או פשוט טעם רע?

תלוי את מי שואלים, אבל מבול ההודעות לעיתונות, שאחדות מהן נשלחות במייל שוב ושוב כדי שלא יטבעו בים ההודעות של המתחרות, ואחרות נשלחות ליתר ביטחון גם במסרון לסללורי, יוצר תחושה של מסחור. מסחור של האבל, מסחור של הסולידריות, מסחור של הזעזוע והרצון להושיט יד.

התחושה הזאת מתחזקת כאשר מדובר בענפים שבהם התחרות עזה, כמו ענף הסלולר, שסובל בחודשים האחרונים מביקורת ציבורית עזה וכמה לאזכורים חיוביים.

מתי איבדנו את היכולת פשוט לתת, או כפי שהיטיבה לשיר זאת נורית גלרון בשירו של נתן זך: "לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל, לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע..."