הזדמנות להיפטר מש"ס

הדפנסיביות של שר הפנים אלי ישי, מסתבר, אינה יודעת גבולות. באחד העיתונים הוא צוטט אתמול (ב') כאומר: "עושים בי לינץ' כי אני מזרחי". אמנם מרבית הציבור סימנו את אלי ישי כשר שנוא במיוחד - אבל לרוע מזלו, אין לכך שום קשר למוצא שלו.

מצד שני, למזלו הטוב, רוב הסיכויים שעד סוף השבוע כבר ישכחו שהוא היה אשם במשהו, אז באמת למה שיעבור לו בראש להתפטר, או לפחות לקחת אחריות מילולית על תחום שנמצא - מה לעשות - תחת אחריותו? הוא צודק. עדיף להתאמן בדפנסיביות.

אנחנו נורא אוהבים להאשים. בואו נודה באמת - אנחנו ממש חזקים בזה. מתנפלים, מפנים אצבע, מתלהמים, דורשים שהאחראים יילכו הביתה, אבל 3 ימים לאחר מכן, בממוצע, שוכחים את דרישתנו וממשיכים הלאה כאילו כלום לא קרה. זוהי הדרך שסיגלנו לעצמנו, עמישראל. אלי ישי, מן הסתם, יודע את זה - ומנצל את זה לרעה.

אומרים שכל בעיה היא גם הזדמנות. אני יודעת שזה ממש לא זמן מתאים לקלישאות, ולאף אחד אין כוח כרגע לאופטימיות, שלא לדבר על הטפות - מקסימום, מטפים.

אבל חישבו רגע: במחדל האיום של השריפה בכרמל יש גם הזדמנות. הזדמנות גדולה נובעת הרבה פעמים דווקא מנפילה או מאסון. ממנו היא יכולה לקבל את הדרמטיות שלה ואת הקרקע לנסיקה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, למשל, ניסה לנצל את ההזדמנות שטורקיה סייעה לנו בכיבוי השריפה לסוג של סולחה, חלון לשיקום היחסים. אין מה להגיד - זה צעד חכם. אנחנו לא סובלים ממחסור של חזיתות, והאפשרות להחזיר את טורקיה לצד הנכון של המפה שווה את הניסיון, גם אם הוא לא יצלח.

התקווה לשיקום היחסים עם טורקיה היא לא ההזדמנות היחידה שטמונה כאן. הרי אסון הוא דבר מגבש. פתאום מרבית קרעי העם נמצאים בסירה אחת. כך שכרגע, למשך זמן מוגבל, יש גם הזדמנות של אווירה מסוימת ומומנטום.

אם נחבר את זה עם ההתמרמרות הגדולה של הציבור נגד אלי ישי (או לדבריו, לינץ' על רקע עדתי), שבפעם המי יודע כמה הוכיח שאינו ראוי להיות שר פנים בישראל, ורוב הסיכויים שהמחדל הבא שייגרם תחתיו הוא רק עניין של זמן, ואם נחבר את זה גם לעובדה ש"שיחות הקירבה" המתנהלות מפעם לפעם בין נתניהו לציפי לבני לא ממש מובילות לשומקום - נוכל לזהות פה הזדמנות פז לעשות משהו טוב ונכון.

תחשבו כמה פרגון יוכלו מנהיגינו לקבל אם דווקא האסון הזה יגרום להם סוף-סוף לעשות משהו גדול, שייטיב עם כולנו, במקום עוד איזה צעד קטן, מקומי, שאולי ייתן לאחד מהם כמה נקודות, אבל יישכח במהרה ולא באמת ישנה שום דבר.

תחשבו כמה ציפורים הם יוכלו להרוג בבת אחת: קואליציה רחבה של מרכז שתגביר את הסיכוי להסדר עם הפלסטינים, הקץ לסחטנות החרדית על חשבון רוב הציבור, שהשריפה והמחסור בחומרי כיבוי הם רק השלכה אחת שלו, וגם, בקטנה, משהו שאולי לא כל-כך נהוג לעשות פה, אבל בכל זאת ראוי במדינות דמוקרטיות - לרצות את הציבור.

הרי כך בא לידי ביטוי רצון רוב הציבור בבחירות האחרונות - הרוב העדיפו ממשלת אחדות של ליכוד, קדימה ועבודה, אבל בסוף קיבלו קואליציה קיצונית וצרה יותר, שלא לדבר על צרה צרורה.

אז איך אפשר לעשות את הבלתי ייאמן? קודם כל, צריך לרצות את זה. שנית, צריך לשים קצת מהאגו בצד. בלי פאניקה: רק קצת, לא הכול. ושלישית, צריך להאמין שמעשה גדול ייטיב לא רק עם העם - אלא גם עם אלה שיעשו אותו.

הם ייצאו גדולים, ויתחזקו, וזאת כמובן אם יצליחו להתאפק שלא לתקוע אחד לשני סכין בגב, מתוך הבנה שזה יזיק גם לדוקר וגם לנדקר. הרי ביבי יוותר על הקואליציה הבעייתית שלו רק אם ירגיש שהוא יכול לבטוח בלבני, ושהיא לא תתהפך עליו ברגע שתהיה לה הזדמנות להפיק מזה קצת הון פוליטי מקומי.

האם היא תצליח לתת לו את ההרגשה הזאת? והאם ביבי יהיה אמיץ מספיק כדי להיפטר אחת ולתמיד מהצרה המכונה ש"ס, שלא נותנת לו להתקדם לשום מקום, ויעשה משהו גדול באמת, שבגללו נזכור אותו כראש ממשלה שהפתיע לטובה? משהו כמו אריאל שרון עם ההתנתקות, או יצחק רבין עם תהליך השלום?

לא יודעת. שאלה טובה. אבל מה שבטוח - זה שווה ניסיון.