הסיפור של ברטה, עובדת הניקיון

ברטה נתנוב הועסקה במשך 13 שנים כעובדת ניקיון בחברת אומניטק מקבוצת מלם-תים. את תלוש המשכורת שלה קיבלה ברטה במשך השנים מ-4 קבלנים שונים, ובכל פעם שהקבלן התחלף המשיכה לעבוד באומניטק.

בשנת 2006 התחלף שוב הקבלן שהעסיק את ברטה, אך הקבלן החדש סירב להעסיק אותה. ברטה ביקשה לתבוע את הקבלנים שהעסיקו אותה בעבר בגין דמי פיצויים, ימי חופשה והפרשות לפנסיה שלא שולמו לה, אולם הקבלנים התבררו כחדלי פירעון. באי-כוחה הגיעו למסקנה כי במצב כזה, חברת אומניטק צריכה לשאת באחריות ובתשלום, כיוון ששם הועסקה בפועל.

אבל שופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, אהובה עציון, קיבלה את טענת אומניטק, שיוצגה על-ידי עינת כרמי ברק ויעל מועלם (ממשרד עוה"ד שנהב, קונפורטי, שביט ושות'), שלפיה למזמין השירות אין אחריות על עובדת קבלן.

הפסיקה הזאת נוגדת כמה פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות על-ידי בית הדין הארצי לעבודה, שהטיל מידה של אחריות גם על מזמין השירות. איך בכל זאת אפשר להימנע ממקרים דומים לזה של ברטה? בעזרת רצון טוב מצד המעסיקים.

ארגונים שיוצאים במכרז לשירותי ניקיון, שמירה או הסעדה, יכולים לדרוש מהקבלן הזוכה במסגרת המכרז להפקיד ערבויות, למשל 100 אלף שקל. כך, אם יוכיח מזמין השירות כי הקבלן לא העביר תשלום לעובד, הוא יוכל לחלט את הערבויות. מדינת ישראל, כמעסיקה של עשרות אלפי עובדי קבלן, עושה זאת כבר היום.

מעסיקים במגזר הפרטי יכולים גם הם לדרוש הפקדת ערבויות מצד קבלני שירותים, במיוחד לאור התחרות הגדולה בענף. הפקדת הערבות יכולה להרתיע את הקבלנים מפני הפרה של חוקי העבודה, ואם מגיעים למצב של חילוט ערבויות - הרי שמדובר בהליך מהיר ויעיל יותר מתביעות בבתי הדין לעבודה.

מודל לחיקוי

יובל בר-און, המייסד והמנכ"ל של חברת אבטחת המידע אלגוסק, דרש מקבלן הניקיון שמספק שירותים לחברה לשלם לעובדים 20% יותר משכר המינימום. לשם כך, הגדיל את התשלום לקבלן ב-20% כדי לעמוד בדרישתו שלו.

הנה מה שהוא אומר לנו: "העסקת עובדים בשכר שאינו מאפשר מחיה בכבוד אינה הוגנת ואינה משרתת את הכלל. עובדה היא כי בעבר, כאשר הועלה שכר המינימום, הדבר תרם למשק. אנו קוראים לחברות נוספות בכל תחומי העשייה - לתת דוגמה לאחריות חברתית". כל מילה מיותרת.