גיבור מעמד הכבאים

אמרו שאנחנו חברה הפועלת בשיטה של "כיבוי שריפות". עכשיו מתברר שאפילו שריפות אנחנו מתקשים לכבות. עם זאת, לא המצאנו את המחדלים והכשלים ואין לנו קופירייט על טרגדיות אנושיות.

אדרבא, באופן כללי אנחנו די בני מזל, כי אסונות טבע כגון צונאמי, רעידות אדמה, בצורות, שיטפונות ושריפות ענק, מתרחשים כאן רק לעתים נדירות (טפו-טפו, חמסה-חמסה).

חוץ מהלהבות הביטחוניות שמתלקחות מדי פעם ומרוסנות מהר ב"כיבוי צופי", מפלס הדאגה שלנו הוא כמפלס הכינרת, שזה אומר שאת המשחה השנתי מחוף אל חוף נעשה ברגל. השריפה הגדולה תשתכח מהר, ופארק הכרמל ישוב לפרוח, ממש כמו קבוצת הכדורגל הירוקה, שהפסידה אליפות בשנה שעברה ותחזור בעתיד להניף גביע.

ובכל זאת, האסון האחרון מצטרף למסכת ארוכה של כישלונות קולוסאליים שצריכים להדיר שינה מאלה שרואים את התמונה הכללית.

כי מחדלים מצטברים הם כמו תנודות סיסמוגרפיות קלות, שמבשרות רעידת אדמה הרבה יותר גדולה. הרעידה הזאת לא קשורה דווקא לכישלון מנהיגותי, אף שגם בתחום הזה המצב לא טוב. הבעיה האמיתית היא דווקא תרבותית ועד שלא נפתור אותה, לא יעזרו שום ועדות חקירה וטקסי פולסא דנורא תקשורתיים ומשפטיים.

 שריפה בכרמל חיפה / צלם: אדוארד קפרוב

בניגוד לרוב הציבור והתקשורת, שהסבו את תסמונת הש"ג הממונה לתסמונת השר הממונה, ומחפשים לערוף ראשי ממשלות ובכירים אחרים, אני מפנה אצבע מאשימה דווקא לקצינים ולפקידים ברמות הביניים.

היכן הם היו?! מדוע הם לא הקימו כל זעקה שתישמע מעפולה ועד אילת? מדוע רק צדיק אחד במחוז הדרומי שם את המפתחות על השולחן? אתמול (ד') קראנו על מפקד תחנת הכיבוי בחיפה, שכלל אינו כבאי במקצועו והוצנח לתפקיד, כמו חלק מאנשי הפיקוד בתחנות כיבוי האש. "אני לא הרבה זמן כבאי, הייתי בהלם כשראיתי את האש", אמר בראיון לעיתונות. מדוע אם כן הסכים לקחת על עצמו את התפקיד?

הסיפור הזה מתמצת לא רק את מצב הכבאות, אלא בעיקר את קוד העבודה והמסירות החדש בחברה הישראלית: עובדים בשביל להרוויח כסף, ומרוויחים כסף כדי ליהנות בחיים. אכול וחגוג ושהעולם יישרף.

בעבר העבודה היתה לב המשמעות הקיומית ואנשים התמסרו לה כמו לקיום מצוות הדת. היום היא הופכת לאמצעי עבור מטרה חומרית נטו. לכן אנשים לא ממהרים להתפטר, למחות, או להקריב קורבן אישי אחר בעבודתם היומיומית למען ערכים של יושר, הגינות, יעילות, אלטרואיזם וכדומה. זו גם הסיבה שרוב הסטודנטים היום לא באים ללמוד, אלא "לעשות תואר".

כי התואר, ממש כמו העבודה, נתפס היום בעיקר כאמצעי: אמצעי להשיג עבודה מכניסה, שתאפשר לי כמה שיותר לבלות ולקנות. הפכנו מחברת עבודה לחברת פנאי ואת הסיפוק המקצועי והערכי מחליף הפינוק ההדוניסטי. יש לתהליך הזה גם היבטים חיוביים אבל בתקופת המעבר אנחנו משלמים ועוד נשלם מחיר כבד, שיכול להיות קטסטרופלי אם לא נעשה משהו.

מדינת ישראל היא קצת כמו מלון יערות הכרמל, שחמק מהלהבות בדרך נס. אבל מי שחושב שאפשר להמשיך להתפנק בספא, בתוך יער שעלול להתלקח ברגע, טועה. נצטרך להקים לא רק מנגנוני כיבוי שריפות, אלא גם מנגנוני כיבוי להבות של אגואיזם והדוניזם.

האחריות לשידוד המערכות נופלת קודם כול על מנגנוני התקשורת והכלכלה, כי הם יצרני התעמולה שהולידה את תרבות הצריכה הנרקיסיסטית, ועוצמתם גדולה לאין שיעור מכל מנגנוני החברה האחרים.

הכותב הוא פרופ' בחוג ללימודי א"י באוניברסיטת חיפה