לא רוצים שכנים ערבים

כשהעירייה החליטה להרוס את הבית המתפרק של אמג'ד, עיתונאי ערבי שעובד בעיתון ישראלי, הוא החליט שזאת הזדמנות לצאת מהכפר שלו ולמצוא מקלחת כמו שצריך, בבית כמו שצריך, בשכונה כמו שצריך, שכונה של יהודים.

מאיר, צלם שעובד איתו במערכת, סיפר לו שיש בבניין שלו דירה למכירה. הבעלים, בחור מלא רצון טוב, לא נבהל כשאמג'ד, כקונה פוטנציאלי, התוודה בפניו שהוא ערבי. אמג'ד היה בשוק ואפילו הסביר לבעל הדירה שהוא עומד לעשות צעד הרה אסון כשהוא מוכר דירה לערבי: "אולי אני לאומן מסוכן?", אמר אמג'ד למוכר הדירה, ותהה: "מה עם השכנים? הם בטח נורא יכעסו עליך, לא".

המוכר היהודי הקשיב ואמר, להפך, זה מצוין, ומכר לו את הבית. אמג'ד היה בטוח שהוא נפל על שמאלני ליברלי, אוהב ערבים. האמת התבררה מייד אחרי סגירת העסקה. המזוקן עמד על הדשא וצרח לעבר דיירי הבניין: "לא נותנים לי לסגור מרפסת? אה? ערבים הבאתי לכם".

את הסצנה הזאת לא כתבו מאה רבנים שאוסרים על מכירת דירות לערבים, אלא סייד קשוע, מחבר "עבודה ערבית", שהעונה השנייה שלה עסקה בדיוק במה שמטריד את רבני הערים, ובעצם את רוב תושבי מדינת ישראל: אף אחד לא רוצה שכנים ערבים. פשוט ככה.

אנחנו רוצים שבדלת ממול יגורו שכנים כמו שצריך, שמדברים כמו שצריך, זאת אומרת יהודים. זה נשמע רע, פאשיסטי, גזעני, לא אסתטי, לא הומאני, אבל זאת המציאות. גם אם פובליציסטים נהנים למכור אג'נדה מזועזעת על החברה הטולרנטית שהיינו, ואיך זה שקומץ קיצוניים חובשי כיפה עושים לה עוול.

הפעם הרבנים לא ממציאים יש מאין. הם פשוט אומרים את מה שכולם חושבים.

נתוני מדד הדמוקרטיה האחרון חשפו תגלית מרעישה, שהיכתה בהלם את מערכות העיתונים. מה הלם? שבר של ממש. 53% מהציבור מוכנים לעודד הגירה של ערבים מחוץ לגבולות המדינה, 46% מהיהודים לא רוצים לגור ליד ערבים, 39% לא רוצים שכנים חולי נפש בשיקום או עובדים זרים. וואו. הפתעה. איך זה יכול להיות?

לפי נתונים אלה, כולנו עם הרבנים. ואני מאמינה שהם עוד עושים איתנו חסד. אני מוכנה להתערב שלרבים מהעונים על הסקר לא היה נעים להגיד מה הם באמת חושבים (למשל שהם לא רוצים שכנים ערבים), אז הם אמרו מה שהניחו שצריכים להגיד אנשים נאורים וחשובים (שהם מוכנים לגור עם שכנים ערבים).

זה לא שיש לי חיבה עמוקה לרבנים מסיתים. אני לא סובלת הסתה בשם שמיים, או הסתה בכלל. רק שהפעם אין פה הסתה, אלא מראה גדולה ומפחידה שהם העמידו מול פני החברה הישראלית. וכמו מישהו שמגלה חצ'קון בולט ונפוח על הפנים, שהרגיש שהוא שם, אבל לא ראה איך הוא נראה, כולנו פתאום בהלם.

כן, גם חברי הטובים, הסמולנים, שאוהבים לאהוב ערבים, אבל מרחוק. לא בדלת ממול, שלא יוריד לי את ערך הנכס, לא בוועד הבית, כדי שלא יתערב לי בחיים ולא במשמר האזרחי. מה, שערבי יסתובב חמוש ברחוב שלנו? אין לו משפחה בכפר?