געגועים ל"בורינג ארסנל"

ארסנל של ארסן ונגר משחקת כבר כמה שנים את הכדורגל היפה ביותר באנגליה. אלמלא היתה ברצלונה ממציאה את הכדורגל מחדש באותן שנים בדיוק, היה הכדורגל של ארסנל נחשב ליפה באירופה. מה השיגה ארסנל בשש וחצי השנים שחלפו מאז האליפות האחרונה שלה? ובכן, אם מוציאים מונחים כמו "כבוד" ו"סימפטיה", מצטמצמת רשימת ההישגים של התותחנים מצפון לונדון לתואר אחד: כלום.

במנצ'סטר, לעומת זאת, שכחו כבר מזמן כדורגל יפה מהו. הארכיאולוגים שנוברים בחורבות שמותירים אחריהם הגלייזרים, מדווחים שהיה זה אי שם ב-2008, כאשר כריסטיאנו רונאלדו נצפה במדים האדומים ויונייטד היתה אלופת אירופה. וגם אז, בינינו, לא היה לזה את החן שבביצועים של ברצלונה למשל. אז האם הקרב הערב (ב') הוא הקרב בין הטוב לרע, בין היפה למכוער? זו כבר שאלה של השקפה.

***

לחלק גדול מאוהדי ארסנל פשוט נמאס. הם לא יאמרו מילה בגנותו של המאמן הצרפתי שהביא אותם בעבר להישגים מרשימים כל כך, ושבמשך יותר מ-12 שנים הסב להם לא מעט רגעי נחת, אבל בינם לבין עצמם הם מתחילים להתגעגע לקבוצה של פעם, זו שכונתה "לאקי ארסנל" או "בורינג ארסנל", עם הגנת ברזל שברחבתה הסתובבו טיפוסים כמו טוני אדאמס למשל, ופשוט חיסלו כל מי שהתקרב. פתאום הם נזכרים בערגה בגראהם טיילור, פתאום מבליחה בהם המחשבה שאפילו בתקופת ונגר, הם זכו בגביע אחרי ששיחקו בונקר מול מנצ'סטר יונייטד וגנבו ניצחון בבעיטות הכרעה.

הם לא מתנגדים כמובן לכדורגל השמח של השנים האחרונות ולכישרונות הצעירים שמסביב, אבל אין אוהד שלא רוצה שהקבוצה שלו תזכה באליפות, וארסנל עשתה לעצמה בשנים האחרונות מנהג קבוע: להתפרק אי שם לקראת הישורת האחרונה של המירוץ. האם השאירה ארסנל את הקשיחות שלה באצטדיון הייבורי החרב? האם הופך אצטדיון האמירויות החדש למעין "אמסטרדם ארנה" לונדונית (אוהדי איאקס בטוחים שהאצטדיון שלהם מקולל, כיוון שמאז עברה אליו הקבוצה בשנות התשעים, היא כמעט שלא השיגה תארים אפילו בארצה שלה)?

נישאר ביציעים, הפעם של אולד טראפורד. אם יש דבר אחד שמאחד את אוהדי מנצ'סטר יונייטד, הרי שזו האיבה למשפחת גלייזר. המשבר האחרון עם וויין רוני חילץ הודעה (לא רשמית אגב) לפיה יעמדו לזכות יונייטד 100 מיליון ליש"ט לחיזוק בקיץ. זה נשמע נהדר, עד שנזכרים שערב המונדיאל בדרום אפריקה, הכריז המנכ"ל דייויד גיל שזה יהיה חשבון ההוצאות של הקבוצה כבר בקיץ 2010. זה נגמר בהרננדז (צ'יצ'ריטו) ובבה.

מחוץ לשאלה האם להאמין הפעם להצהרות, מתחלקים אוהדי יונייטד לשני זרמים עיקריים: הפסימיים טוענים שהשפנים בשרוולו של פרגוסון נגמרו. שעם כל הכבוד לאיש שמחזיק את יונייטד בטופ עם שחקנים כמו קאריק, פלטשר ואושי, שמהמר על ילדים מוכשרים כמו התאומים דה סילבה ושנהנה מתופעות כמעט על-אנושיות כמו ריאן גיגס, פול סקולס ואדווין ון דר סאר, הרי שיונייטד נמצאת במדרון שמסיים כמעט 20 שנים של מאבקי צמרת. איך נראה העתיד? לפי אותם אוהדים, לא צריך להרחיק כדי לחזות בו: 40 דקות נהיגה מאולד טראפורד לאנפילד, יציירו את עתידה של יונייטד באלפי גוונים של אפור, כמו 20 השנים האחרונות (להוציא 2 הבלחות באירופה) של היריבים מליברפול.

אבל יש עוד אסכולה, ושותפים לה בעיקר אנשים שקרובים למועדון. לטענתם, אלכס פרגוסון בונה את הקבוצה הגדולה הבאה שלו, ומשלב בה צעירים במינון מדוייק, כל עוד הווטראנים בדמותם של גיגס וסקולס יכולים לתת עוד כמה דקות של הדרכה בלייב לצעירים. הם מזכירים לרואי השחורות שאת האליפות בעונה הקודמת לא הפסידה יונייטד בכדורגל נטו, אלא בהתעקשות של פרגוסון על בן פוסטר, השוער הכושל, כמחליף להולנדי שנעדר בשל מחלת אשתו, והמהדרין מוסיפים לרשימה גם את טעות השיפוט של הווארד ווב במשחק העונה אשתקד מול צ'לסי.

לפי התזה הזאת, דקות המשחק שמקבלים שחקני דרג הביניים כמו נאני או אנדרסון, בתוספת הצעירים כמו סמולינג, מאקדה, אוברטן, הרננדז, האחים דה סילבה ועוד, הם הכנה לקבוצה שעם 2-3 שחקני חיזוק נוספים ועם הקאמבק המיוחל של רוני, תרשום עוד פרק מפואר בהיסטוריה של המועדון.

***

היחס של פרגוסון לצעירים מעניין במיוחד כשמשווים אותו ליחס של ונגר: שני המנג'רים יצרו כוכבים כמעט יש מאין. אבל בעוד אצל ונגר מושלכים הצעירים המוכשרים היישר אל המערכה, מה שעולה לקבוצה בסעיף החוסן המנטאלי ולשחקנים בסעיף החוסן הפיזי, הרי שאצל פרגוסון השילוב הוא איטי: מחצית בגביע הליגה, כמה דקות במשחק ליגה, שילוב בתוספת הזמן בצ'מפיונס ליג - עד שמקבלים את חולצת ההרכב. לפחות במבחן התוצאה, מנצח הסקוטי את הצרפתי שרק ממסדר הפצועים שלו בכל עונה, אפשר להרכיב קבוצה שתתמודד על האליפות.

סמיר נאסרי למשל, הכוכב הזוהר ביותר בשמי צפון לונדון בשבועות האחרונים, בילה חלק ניכר מהשנתיים שלו בארסנל כשהוא פצוע. מזכיר לכם מישהו? ובכן, זה בשינויים קלים בלבד גם הסיפור של פאברגאס, וולקוט, ואן פרסי ואחרים. אגב וולקוט, הנה שעשוע אינטלקטואלי: בטרם הוחתם הטאלנט בארסנל, כשהוא בן 16 בלבד, היתה מעורבת גם מנצ'סטר יונייטד במרוץ אחריו. איך היה נראה וולקוט היום לו היה מטופל בדרך האיטית של פרגוסון ולא בבליץ של ונגר?

***

הקרב על אנגליה לא יוכרע היום באולד טראפורד. באנגליה מוכרעים תארים לרוב על הדשא הקפוא בסנדרלנד, ניוקאסל או בלאקפול (נדיר שהמאבק יתרכז ל"משחק עונה" כמו בעונה שעברה), ובכל מקרה גם לצ'לסי ומנצ'סטר סיטי יש מה לומר בנדון. אבל אין ספק שאם ארסנל תחזור מאולד טראפורד עם ניצחון שיעמיד אותה חזק בפסגה, אפשר שהיא תרוויח את הדבר היחיד שהיה חסר לה בשנים האחרונות כדי לזכות בתואר: האמונה שביכולתה לעשות את זה.

אשר ליונייטד? כשעל כיסא המנג'ר יושב כבר יותר מ-24 שנים אותו אדם, קשה לדבר על המשחק הזה במונחים של דרמה: תהיה התוצאה אשר תהיה.