למי מותר להעביר תמונות עירום

המהפכה הטכנולוגית שהביאה רשת האינטרנט לעולם המערבי בעשור האחרון הביאה עמה גם סוגיות אתיות וחוקיות חדשות רבות, שעמן צריכה החברה להתמודד באמצעות מערכת חדשה של הסדרים וחוקים. אחד הנושאים הכי "חמים" במשפט בשנים האחרונות הוא הזכות של גולשי האינטרנט לפרטיות ולשם טוב.

בשבוע שעבר שופטת בית משפט השלום בנתניה, סמדר קולנדר-אברמוביץ', פסקה כי העברת תמונות חושפניות שנמצאו באופן אקראי ברשת באמצעות הדואר האלקטרוני - לא תיחשב כלשון הרע או כפגיעה בפרטיותו של אדם.

ההחלטה החשובה ניתנה במסגרת פסק דין שבו נדונה תביעתה של עורכת דין, אשר תמונות עירום שלה רוחצת בג'קוזי פורסמו ברשת האינטרנט והועברו באמצעות הדואר האלקטרוני בין 4 חברים.

כשנודע הדבר לעורכת הדין היא פנתה לבתי המשפט ודרשה לקבל פיצוי כספי מהגולשים שהעבירו את תמונותיה ביניהם, בטענה כי המעשה פגע בפרטיותה ובשמה הטוב. השופטת דחתה את תביעתה וקבעה כי בניגוד למי שמעלה תמונות פוגעניות של אחר לרשת האינטרנט, שעובר על החוק - מי שנתקל בהן באקראי ושולח אותן בדואר האלקטרוני אינו חייב בדין.

את החלטתה ביססה השופטת על 3 נימוקים עיקריים:

עניינו של הנימוק הראשון בחופש המידע באינטרנט. "חיובו בלשון הרע של מי שנתקל בתמונות באקראי ושלח אותן לחברו עשוי לפגום ביתרונות הרבים המגולמים באינטרנט, עשוי לשתק את החופש ברשת וליצור אפקט מרתיע שאינו רצוי כלל", כתבה השופטת.

נימוק שני היה כי המזיק העיקרי, שאותו רוצה החברה להרתיע מפני הפגיעה בפרטיות ברשת, הוא לא מי שנתקל בחומר באופן אקראי - אלא מי שהעלה אותו מלכתחילה לרשת. "לא סביר שהגולש המצוי יידרש לבטח עצמו מפני נזקים שיגרום תוך כדי שימוש ברשת", קבעה.

פגם מהותי

את הנימוק השלישי שנתנה השופטת להחלטתה ניתן לכנות "הנימוק הפרקטי". קולנדר-אברמוביץ' הסבירה כי באינטרנט יש בכל רגע נתון מיליוני תמונות הנגישות לכל גולש ברחבי הגלובוס, ו"לגולש הסביר" אין כל יכולת לדעת האם החומר שבו הוא נתקל הועלה לרשת האינטרנט ברצונו של הגורם אליו קשור התוכן - או בניגוד לרצונו.

לכאורה, הפסיקה נראית צודקת. ואולם, פגם אחד מהותי אשר רובץ בפרק העובדות של פסק הדין ובבסיס ההחלטה, מעלה ספק רב באשר לנכונות פסק הדין ולצדקתו.

מדובר בעובדה, שאינה שנויה במחלוקת, שהנתבעים - אשר העבירו ביניהם את תמונות העירום של עורכת הדין בדואר האלקטרוני - היו 4 חברים שהכירו היטב את עורכת הדין. אחד מהם שיחק לצדה בנבחרת הנוער של ישראל בכדורת, השני היה אחיו, גם הוא שחקן כדורת, השלישי כיהן בוועד המנהל של עמותת הכדורת לצד אביה, והרביעי היה חבר נוסף שלהם.

ההיכרות המוקדמת שהיתה בין הנתבעים לבין התובעת צריכה היתה לשלול את הנחת היסוד של השופטת כי הם נתקלו בתמונותיה של התובעת באינטרנט באופן "אקראי" - הנחת יסוד שעליה ביססה ו"בנתה" את פסק הדין.

כל גולש מתחיל באינטרנט יודע כי תמונות עירום של מאן-דהוא אינן "קופצות" כך סתם על מסך המחשב מרצונן החופשי. כדי להגיע לתמונות העירום של התובעת צריכים היו הנתבעים, או לפחות הנתבע שהגיע אל התמונות ראשון ושלח אותן לחבריו, לעשות פעולה של חיפוש ברשת, מן הסתם על-ידי הקשת שמה של התובעת או פרטים מזהים אחרים שיכלו להוביל אותו אל התמונות. ולכן, הביטוי "אקראי", שבו בחרה השופטת לתאר האופן שבו נתקלו הנתבעים בתמונות, רחוק מלהיות מדויק.

ההיכרות המוקדמת של הנתבעים עם התובעת היתה, ככל הנראה, גם הסיבה שהם שלחו את התמונות מאחד לשני (וכל אחד יכול לדמיין לאיזה שימוש) - וגם לכן לא מדובר באקראיות אלא במעשה מתוכנן ומחושב.

בנוסף, לאור ההיכרות המוקדמת של הנתבעים עם עורכת הדין הם יכולים היו לברר, על נקלה, האם התמונות הועלו לאינטרנט ברצונה של עורכת הדין או בניגוד לרצונה - מה שמפחית מאוד מ"הנימוק הפרקטי" של פסק הדין.

החלטתה של השופטת שלא לחייב גולש שמעביר חומר פוגעני באינטרנט בהוצאת לשון הרע או בפגיעה בפרטיות היא נכונה למקרים שבהם הגולש אינו מכיר את מושא הפרסום, ואז ניתן לקבוע כי הוא נתקל בהן במקרה. אך לא למקרה דנן.

לאור האמור, טוב וראוי יהיה שהתובעת תגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, כדי שהוא יאבחן בין מקרים שבהם קיימת היכרות מוקדמת בין מושא הפרסום הפוגעני והגולשים שמעבירים אותו מאחד לשני באינטרנט - לבין מקרים שבהם אין לגולשים כל היכרות מוקדמת עם מושא הפרסום. סוגיה שממנה, למרבה הצער, התעלמה השופטת קולנדר-אברמוביץ' בפסק דינה לחלוטין.