"נאמנים פצעי אוהב", כתב בעל המשלים. "הוכח תוכיח את עמיתך", ציווה המחוקק הקדמון, לפני שצירף זו לזו את המלים המהוללות ביותר של כל הזמנים, "ואהבת לרעך כמוך". רוצה לומר, הנזיפה והאמפתיה ירדו שלובות זו בזו. אין תוקף לנזיפה שאין בה מידת הרחמים, ואין תוקף למידת רחמים שאין בה נזיפה.
אגב, המלה הזו, אמפתיה, היא כשלעצמה, נולדה רק לפני מאה שנה. אבל גם לפני שנוצרה, היא הייתה שזורה בכל מחשבה, בכל הגות, בכל תיאולוגיה. הפילוסוף והמחנך הישראלי חן למפרט מעניק לה את ההגדרה הבאה: "אמפתיה מתרחשת בנו כאשר אנחנו עוזבים את גופנו, ומוצאים את עצמנו לזמן מה בעורו של הזולת. אנחנו מתבוננים במציאות דרך עיניו, חווים את רגשותיו, משתתפים בכאביו".
אמפתיה היא מידת הרחמים של התלמוד הבבלי. היא אינה כרוכה במחילה, אין בה ויתור על עקרונות. "יהי הרצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך", מפצירים חכמי התלמוד בקונם.
ישראל שרויה עכשיו בגירעון קריטי של אמפתיה. בדימוי של משק המים, האמפתיה יורדת אל מתחת לקו השחור. אני מתכוון גם לאמפתיה שישראל אינה מצליחה לגלות כלפי מיעוטיה ושכניה; וגם לאמפתיה הנעדרת כמעט לחלוטין מן הביקורת על מעשי ישראל, בין אם היא באה מצד זרים ובין אם היא באה מצד ישראלים.
ביקורתו של טום פרידמן ב"ניו יורק טיימס" השבוע הייתה הסימפטום האחרון של גירעון האמפתיה. הוא כינה את הסיוע האמריקאי לישראל "סם הזיה", אמר שהוא מקל על ישראל לחמוק מן המציאות; וקרא לישראלים - כל אימת שהם מציגים דרישות כספיות, ומצפים ל"שוחד" פוליטי - לזכור מה מכאיב הוא המיתון הכלכלי באמריקה.
על הישראלים ועל הפלסטינים להכניס חמש מלים בשורת החיפוש של גוגל, מציע מר פרידמן: "קיצוצי תקציב ותחנות לכיבוי אש". או אז הם ימצאו, בזה אחר זה, את שמותיהן של ערים אמריקאיות מיוסרות - פיניקס, סינסינטי, אוסטין, וושינגטון, ג'קסונוויל, סקרמנטו, פילדלפיה.
אייב לינקולן לו היה לנו
טוב, טוב, תפסנו את הפרינציפ. אכן, כמעט כל הרשויות המקומיות באמריקה, מן הרמה של ערים עד רמת המדינות, עומדות על עברי פי פחת. מה היה קורה, שואל טום פרידמן, אילו הציעו לכל אחת מהן סיוע של 3 מיליארד דולרים, כפי שהוצע לישראל תמורת שמיטת התנחלויות זמנית? "תשובתן היחידה הייתה 'איפה לחתום'?", כותב מר פרידמן.
ישראל כפויית הטובה, לעומת זאת, סירבה לחתום. הוא יודע מדוע. היא סירבה לחתום, מפני שראש ממשלתה אינו רוצה מלחמת אזרחים. יהיה עליו לאסור מלחמה כזאת על המתנחלים, כפי שיושב ראש הרשות הפלסטינית יצטרך לאסור מלחמה על חמאס ועל קיצוני הפתח. איש מהם אינו רוצה להסתכן במלחמה כזאת.
ולהלן מתקשה מר פרידמן להימנע מן ההערה, "לא תמצאו שם (במזרח התיכון) את בני דמותו של אייב לינקולן", הלוא הוא הנשיא ה-16 של ארצות הברית, שעוד מעט קט ימלאו 150 שנה להשבעתו. ניצחון הבחירות שלו, בנובמבר 1860, הביא את פרישת מדינות הדרום. לינקולן סירב לקבל אותה, ויצא למלחמה להצלת האיחוד האמריקאי. לימים היא תיקרא "מלחמת האזרחים".
השמעתם את אנחתו הכבדה של מר פרידמן? אין שם לינקולן, המוכן להתחיל מלחמת אזרחים. מה בדיוק אפשר להגיד על האנחה הזו? היש בה משהו ממידת הרחמים? האומנם "פצעי אוהב" הם הפצעים האלה? שמא התהלוכה הישראלית אל סוויטת המלון של מר פרידמן תואיל להגיד לו בנימוס בקינג דיוויד הבא שלו, שאיש אינו רוצה כאן במלחמת אזרחים, גם אם היא מתיישבת עם משוואותיו ההיסטוריות השטחיות?
מרושע, מנוכר, מעוקר
השאלה אינה מר פרידמן. השאלה היא הכישלון המבהיל לעורר אמפתיה. הנה כי כן, מדינה קטנה להחריד בשולי יבשת אסיה מתמלאת היסוסים וחששות, ואינה משתכנעת שהיא מסוגלת לקבל עליה סיכונים קיומיים. איך היא מעיזה.
עמידה על ביטחון לאומי יאה לרוסיה הענקית, על 11 אזורי הזמן שלה; או לסין, על 1.3 מיליארד תושביה. מותר להן לנופף בטילים, לאיים על שכנותיהן, לפלוש, לדכא - ולתבוע הבנה. ישראל, ארץ הנטולה כל מרווח טעות, אינה רשאית להסס, או לפחד.
תהיה אשר תהיה הביקורת על ישראל, יש משהו מרושע בהיעדר האמפתיה כלפיה, משהו מנוכר ומעוקר. את הרשעות הזו אפשר למצוא יותר ויותר אצל יהודים אמריקאים מקבוצת הגיל של מר פרידמן: פחות או יותר ליברליים, סביב גיל 50 או 55, שוויתרו בזמן האחרון על כל מראית עין של ידידות.
הם ציונים על-פי הרקורד שלהם, הם מכירים את ישראל באופן כמעט אינטימי, הם מילאו לא פעם תפקידים בארגונים יהודיים - והם מזינים את האינטרנט ואת כלי התקשורת, את האוניברסיטאות ואת עולם המו"לות בהתקפות מרות על ישראל. אין לה עוד צד זכות. אין היא ראויה אפילו למנוד ראש תקופתי של הבנה.
ההתנהגות הזו מעוררת בחילה. היא לא-רצינית, היא לא-מוסרית, היא לא-מקצועית. האנשים האלה המירו את כובד ראשם בסגנון פמפלטי של תועמלנים. אבל חוץ מן העיסוק במניעיהם האישיים, אני נוטה להאמין שהשאלה היא מדוע ישראל אינה מצליחה לעורר אמפתיה.
אני חושב שסיבה מרכזית היא שישראל עצמה אינה מוכנה עוד לרחוש אמפתיה. היא חושבת שהיא צודקת, ומפני שהיא צודקת היא צועקת, ומפני שהיא צועקת היא אינה מקשיבה, ומפני שאינה מקשיבה היא מעליבה. היא שבויה ברחמים עצמיים.
זוכרים את מאוריטניה?
מצחיק להיזכר בביקורתו של אביגדור ליברמן על ממשלת אולמרט-ציפי לבני בבחירות של 2009. הוא זקף לחובתה את ניתוק היחסים בין ישראל למאוריטניה. אכן, איזה כישלון מופלג.
היבול הדיפלומטי של ממשלת נתניהו-ליברמן כולל את הצטננות היחסים עם אמריקה, את התמוטטות השותפות האסטרטגית עם טורקיה, את ההרעה הדרמטית ביחסים עם גרמניה (החל מן השבוע) ואת הקואליציה האנטי-ישראלית באמריקה הלטינית. ישראל בהנהגתם דוחה את כל המתבוננים, מעוררת בהם שאט נפש. מרירותה, צדקנותה, עורמתם הפתלתלה של מנהיגיה, הנימה המתנשאת של דיבוריה וגזענותם הנפסדת של רבניה שומטות את הקרקע מתחת לרגליה עוד לפני שהיא מספיקה להשמיע טענה עניינית אחת.
זה לא טוב. ישראל, השנואה אינסטינקטיבית כמעט על כל מי שבא איתה במגע, אינה מועילה לעצמה. אין שום דבר בלתי נמנע בשנאה הזו. זו שנאה המוסבת לא רק על תוכן, אלא על סגנון. סגנון אינו עניין של "הסברה". סגנון הוא עניין של התנהגות אישית ולאומית.
ישראל מוכרחה להתרכך, להנמיך את קולה, לסגל לעצמה היסוסים פומביים, להודות שהיא בת-טעות. זו תבנית ההתנהגות בחברה מערבית דמוקרטית. היסוסים אין לעולם לולדימיר פוטין, לטאייפ ארדואן ולאוטוקרטים אחרים המתחפשים לדמוקרטים. ישראל צריכה להשתדל בכל כוחה שלא להידמות להם. הם אינם זקוקים לאמפתיה. היא זקוקה לה. עד ייאוש.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
