במקרה או שלא, דווקא באותו השבוע שבו עולה אצלנו שוב לכותרות הצעת חוק שמטרתה להגביל את אנונימיות הטוקבקים כדי למנוע לשון הרע, נבחר מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, לאיש השנה של מגזין "טיים". הפנים המג'ונג'נות הנאיביות שלו מתנוססות בקלוז-אפ אכזרי על השער, ולמי שלא ראה את הסרט - ההיסטוריה של צוקרברג וגם ציטוטים שלו משתרעים על פני חלק ניכר מהמגזין.
פחות מיממה אחרי פרסום השער החדש של "טיים", 130 אלף איש כבר שיתפו אותו בעמודי הפייסבוק שלהם. המספר הזה, מן הסתם, עוד יגדל מאוד בימים הקרובים.
מה המקסימום שהוא יוכל להגיע אליו? 550 מיליון - מספר האנשים בעולם שיש להם עמוד בפייסבוק.
באחד הציטוטים אומר צוקרברג שמה שהוא ניסה לעשות בסך-הכול היה למפות ברשת את מה שבכל מקרה קיים בעולם האמיתי. ומה קיים בעולם האמיתי? לפי צוקרברג: מערכות יחסים בין אנשים שבוטחים אחד בשני.
הוא פשוט רצה לבנות מקום שבו אנשים יוכלו להיות הם עצמם ברשת, בלי מסכות. אז הוא מיפה כך, ב-7 שנים, חלק ניכר מהאנושות.
אפילו שאני ממש לא מתה על מגזין "טיים", חייבים להודות שלמארק צוקרברג בן ה-26 מגיע להיות איש השנה. הוא השקיע מחשבה, וממשיך להשקיע מדי יום, איך לחבר בין אנשים, לקרב ביניהם, להוציא מהם את הטוב. למפות מערכות יחסים שמושתתות על אמון.
שני סוגים של תוכן גולשים
במקביל, בחלל הקטן של שכונת מגורינו, הצעת החוק של ח"כ זבולון אורלב עשתה הרבה רעש השבוע. נכון, יכול להיות שהיא עשתה הרבה רעש בגלל שלא התרחשה שום קטסטרופה שגנבה את ההצגה, אבל כשזה מגיע לטוקבקים, ואם כן או לא להשאיר אותם אנונימיים, מתעוררות באופן טבעי הרבה דעות.
הרי בעניין הטוקבקים כל אחד יכול להביע דעה, משום שכל אחד מאיתנו הוא טוקבקיסט, לפחות בפוטנציה. התקשורת נתנה מגוון די יפה של דעות לכאן ולכאן, קראתי את חלקן, אבל בסוף - היה לי קשה להחליט. האם אני בעד שמירה אדוקה על אנונימיות הטוקבקים, או שמא - ממש לא?
אפשר לבוא ולומר שההבדל בין תרבות הטוקבקים המחרידה ותרבות הפייסבוק שנמצאת בכיוון 180 מעלות ממנה, נעוץ באנונימיות. אבל אני לא קונה את זה. קודם כל, גם בפייסבוק קל מאוד להתחזות (ואולי זהו המקום להתוודות שכמה מחברי הטובים ביותר הם דמויות פיקטיביות). שנית, עובדה שבכלי תקשורת מובילים בעולם אפשר להגיב על תוכן באופן אנונימי, ועדיין, זה תרבותי ומסוגנן ברובו, ולא מתלהם וספוג רעלים וזבל, כפי שהפכו להיות הטוקבקים אצלנו.
בסופו של דבר, תוכן גולשים תלוי במידת האחריות שכל גולש רוצה לקחת על עצמו ועל מה שהוא מכניס לרשת, שנדמה שהיא סובלת הכול.
מה מוזר בכל העניין הזה? שבעצם, אותם אנשים שמטקבקים ללא שמץ אחריות לזבל שהם כותבים, הם גם אלה שמתנחמדים אחר כך על גבי דפי הפייס, לא? אז מה משקף יותר את העולם האמיתי: העבודה של צוקרברג - או ערימות הטוקבקים הבלתי נגמרות?
למעשה, מדובר בשני אמצעים לביטוי עצמי, שני תוצרים של תוכן גולשים, של העברת משהו שקיים בעולם האמיתי לתוך העולם הווירטואלי. ובכל זאת - כל-כך הרבה הבדלים, שקשה להחליט מאיפה להתחיל למנות אותם.
כוחם המתכלה
האמת היא שגם הטוקבקים וגם הפייסבוק משקפים את מה שקיים בעולם האמיתי. בסופו של דבר, כוחו של מוצר נובע ממה שאנחנו כבני אדם מכניסים לתוכו. כן, גם תוכן גולשים. צוקרברג הוא היד שמכוונת את כל מי שיש לו חשבון בפייסבוק להוציא מעצמו את הטוב, ליצור את המוצר שמושתת על אמון גם מתוך מי שהוא.
והטוקבקים? הם התחילו כאמצעי לביטוי עצמי, כדרך שבה כל אחד יכול לומר את דברו ולהשפיע, ובתחילת דרכם - לטוקבקים היה המון כוח. אבל מה קרה עם הזמן? הזרם סחף את הטוקבקיסטים לקחת פחות ופחות אחריות על מה שהם מכניסים מעצמם לתוך הרשת, וזה בעצם מה שמכלה את כוחו של הז'אנר הזה.
הטוקבקים הולכים ומאבדים מהמשמעות שלהם. פעם היה להם הרבה יותר כוח. היום כבר אף אחד לא ממש מאמין להם. כולנו יודעים על טוקבקים בתשלום, כולנו מכירים אנשים שמטקבקים על עצמם או מנצלים את היכולת להתחבא באנונימיות כדי להתלכלך על אחרים ולהפיץ שמועות-שווא.
פעם היינו מתייחסים לטוקבקים הרבה יותר ברצינות. הם היו "קול ההמונים". היום אם מישהו אומר שראה משהו שהיה כתוב בטוקבק - מיד מנפנפים אותו בביטול, והוא, כמובן, מהנהן בלית ברירה.
כך שאחרי שקראתי את הכתבה על צוקרברג והמהפכה שהוא עשה ברשת, הגעתי למסקנה שאולי לא סתם אין לי דעה ברורה לגבי חוק הטוקבקים. השאלה הכי נכונה בעניין היא אולי - מי בעצם צריך חוק כזה?
אם הטוקבקיסטים ימשיכו להתנהג כרפש חסר אחריות, הם רק ימשיכו לאבד עוד ועוד מהכוח שלהם, עד שכבר לא יהיה להם כוח בכלל. אז מה זה בעצם משנה אם מישהו יבחר להשמיץ בטוקבק?
אולי עדיף לומר רק משפט אחד: כשמכניסים זבל, יוצא זבל בחזרה. ללא יד מכוונת אמיתית, הגולשים הישראלים בחרו להפוך את מוסד הטוקבקים לפח אשפה. אז אם הטוקבקים איבדו כבר חלק ניכר מכוחם, האם באמת צריך להגביל אותם בחוקים?
תנו למתלהמים להמשיך לטקבק. הם כבר יסיימו את העבודה לבד. ובינתיים, הכוח האמיתי יצטבר במערכות היחסים שאפשר לבטוח בהן. בינתיים זה קורה בפייסבוק. בעתיד, זה יכול לקרות גם בהרבה מקומות אחרים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
