זה לא יעצור את שלדון אדלסון

חברי סיעת ישראל ביתנו קטעו השבוע את אישור חוק הרשות השנייה בוועדת הכלכלה. ההתנגדות עלתה כשדובר על הגנות הינוקא שאמורים לקבל שחקנים חדשים. ברקע, אמרו במסדרונות הכנסת, עמדו ניסיונותיה של הסיעה למנוע מאנשים בעלי כוונות אידיאולוגיות, כמו שלדון אדלסון למשל, להיכנס אל שוק השידורים.

היעדרן של הגנות הינוקא לא יעצרו את שלדון ושכמותו. להיפך, אי-הקלה על גופים חדשים שייכנסו לשוק הטלוויזיה המסחרית תביא לכך שמי שראוי לקיים בישראל ערוץ טלוויזיה - הוא זה שיהסס להתקרב אליו.

הגנות הינוקא נועדו לספק גלגלי עזר לגופים שנכנסים לעולם הסוער ורווי הניסיון של השידורים בישראל. יהיה עליהם לבסס את מעמדם ולגרום לנו הצופים לרצות לפתח איתם מערכת יחסים הגונה ומספקת. כדי להתמודד עם גופים אימתניים כמו קשת ואפילו מול ניסיונם של 10 ורשת, השחקנים הטריים זקוקים, לפחות בשנים הראשונות, לקבל אפשרות ליצור פחות ולהיכנס בצעדים מתונים ומדודים לעולם האכזרי הזה.

הלא הניסיון הוכיח, שגם הגנות ינוקא לא עצרו מבעד ערוץ 10 להתנהל בשנים הראשונות כאילו מתאבד שיעי גיבש את תוכניתו העסקית.

בשיחה עם "גלובס" אמר השבוע ח"כ חאמד עמאר מישראל ביתנו כי הסיבה להתנגדות להגנות אלה היא חוסר רצון שגופים לא מחושבים ישגו בחזיונות ויחלו את דרכם בקלות - ואז יסתבכו ככל שיירדו חומות ההגנה. בדיוק ההיפך, הגופים הלא מחושבים, האינטרסנטיים, אלו שרוצים ערוץ טלוויזיה ויהי מה, הם אלה שייכנסו לתמונה גם ללא הקלות פתיחה.

ניקח לדוגמה את שלדון אדלסון, שמסיבה מסוימת דווקא הוא מטריד את הפוליטיקאים, בעוד שיש גורמים מפחידים ממנו שעשויים להשתלט על מסכנו. האם אדם שמשקיע מאות מיליוני שקלים כדי לבסס מוצר דפוס חינמי, יהסס לשפוך כסף כפול על ערוץ טלוויזיה הפסדי? האם לאדם שלנגד עיניו אינטרס צר או זר, באמת אכפת אם יורידו לו מהחובות כמה עשרות מיליונים?

חוק הרישיונות המתגבש, וזה נראה כעובדה, הוא כר נוח לכניסה של גורמים אינטרסנטיים לשוק הטלוויזיה. זה מה שקורה כשפותחים זירה כה אטרקטיבית ובעלת עוצמה לתחרות. בישראל ביתנו מבינים את זה, ולכן בהתנגדותם להגנות הינוקא, הם בעצם לא רוצים שאף אחד - בכלל - ייכנס לתחרות הזו. אולי גם מי שכבר שם הוא יותר מדי בשבילם.

ההגנות משתנות

אבל גם ההתנגדות הזו לא תעזור. ישנן שתי דרכים לדאוג שהתקשורת המשודרת המסחרית תהיה מוגנת ובלתי מוטית. האחת היא לעודד את הגופים העוסקים במדיה, והם הולכים ומתרבים, לקחת חלק בשוק הזה עד כמה שאפשר. זאת, בראש ובראשונה באמצעות הורדת החסמים של ההגבלים העסקיים הקיימים היום.

כי הרי החששות שעמדו לנגד עיני המחוקקים כשגיבשו את המגבלות בעולם התקשורת כבר לא רלוונטיים. הטענה כי גופים כמו "ידיעות אחרונות" יהפכו מונופוליסטיים כבר אינה בתוקף לנוכח כניסתם ופריחתם של גופים חדשים.

ובכלל, הדאגה לפלורליזם וריבוי דעות במדיה הטלוויזיונית מגוחכת למראה מאות אתרי האינטרנט שתופסים מקום של כבוד בחיינו. הם הפלורליזם בהתגלמותו, ואין צורך עוד לדרוש מהמדיום הטלוויזיוני את מה שמדיומים אחרים מספקים בחדווה וביתר יעילות.

עם זאת, ההגנות הדרושות לנו כציבור צרכנים משתנות. אנחנו לא צריכים לפחד עוד ממונופול תקשורתי כמו "ידיעות אחרונות", ואפילו לא מאילי ההון וקיסרי הגז שכבר אוחזים בטלוויזיה שלנו.

הלא בסופו של יום הסכנה הטמונה במי שמבקש לקדם את עסקיו, קטנה מזו שמביא זה המבקש לקדם את האידיאולוגיה שלו. וככל שהתקשורת פרוצה יותר ואפקטיבית, נפגוש יותר ויותר אנשים כאלה.

הדרך לבלום זאת, אם כן, היא לאפשר לגופים שעוסקים במדיה כבר היום, כמו עיתונות מודפסת ואינטרנטית, תוכן סלולרי, טכנולוגיה, רדיו וטלוויזיה, קדימות ברורה בכניסה לשוק המסחרי ביום של אחרי הרישיונות.

יש בהילות להפסיק את התלות באנשי הממון המופלג ובמשקיעים ממוקדי מטרה מפוקפקת, ולהשיב את השוק לידי האנשים שהוא רלוונטי עבורם ויכולים לעשות אותו טוב מכל.

דרך אחרת, לעצור את מי שאינו מתאים, היא פשוט לבטל את החוק.