בעידן שבו עקרון העונג מושל קל לפגוע בבנאדם. יום אחד קמה HOT ומחליטה שערוץ ESPN לא משתלם לה. בום: שלושת רבעי מהתכנים שאני רואה נעלמו. הייתי צריך לחכות חודשיים עד שייגמר לי החוזה כדי לעבור ל-yes, אחרת הייתי נדרש לשלם קנס שערורייתי. בחודשיים האלה, מכיוון שאני בור אינטרנטי שלא מוריד סרטים או סדרות או אפילו מוזיקה מהרשת, הצטערתי בעיקר על הסרטים שאני מחמיץ בסדרה "30-פור-30". הפרויקט הפילמוגרפי המונומנטלי של ESPN לרגל יום השנה השלושים של הרשת. השבוע שודר בארה"ב הסרט האחרון בפרויקט, שכבר עכשיו אפשר להגדיר אותו כקורפוס תרבותי לכל דבר ועניין.
הקורפוס הזה נולד כשביל סימונס, כותב הספורט הטוב בעולם, עבר דירה לפני שלוש שנים וחצי. בשלב הארגזים הוא התחיל לעבור על קלטות וידאו ישנות שנתנו לו רעיון. סימונס, שגם כך נוהג להציק עם הרעיונות שלו לאנשים "הרבה יותר גבוהים ממני בשרשרת המזון של ESPN", שלח לפרנסי הרשת אימייל של פסקה אחת שהכילה את הקונספט - 30 סרטים דוקומנטריים על 30 סיפורים מאותן 30 שנים - ואת הקופי הנהדר "30-פור-30".
אחר כך הוא הביא את הרעיון גם לחברו הטוב קונור של, מפיק ותיק ב-ESPN, שהציע לגייס 30 במאים לפרויקט. האור הירוק מהרשת הגיע, וסימונס ושל התחילו לעבוד תחת עיקרון אחד: "לא לעשות רשימת כביסה של 30 הסיפורים הגדולים ביותר מ-1979 עד 2009", אומר סימונס, "כי זה מה שהצופים היו מצפים".
תוך חצי שנה לסימונס ושל היתה רשימה מגובשת של נושאים ובמאים. הם סימנו שתי קבוצות של יוצרים: 1. כאלה שעשו סרטי ספורט משמעותיים כמו בארי לוינסון (The Natural עם רוברט רדפורד, שנחשב לסרט הספורט הגדול בכל הזמנים); רון שלטון (Bull Durham הנהדר, או בתרגום המקומם שניתן לו בישראל, "מעריצה צמודה") וסטיב ג'יימס (Hoop Dreams, שזכה בפסטיבל סאנדאנס). 2. יוצרים מהשפיץ של העשייה הדוקומנטרית בארה"ב.
"ואז קרה משהו משוגע", אומר סימונס, "גילינו שהאנשים האלה חיכו לנו. היו להם סיפורים לספר. הם פשוט לא חשבו שתהיה להם הזדמנות לספר אותם. הם עיצבו את הפרויקט בשבילנו".
מרשימת הנושאים שהרכיבו סימונס ושל - שכללה סיפורים מעולים כמו הדרים טים או רעידת האדמה באמצע הוורלד סיריס ב-1989 - יצאו מעט מאוד סרטים בסופו של דבר. גם מסגרת הזמן של הסרטים נמתחה לעיתים לפי הצרכים של היוצרים. "והיינו בסדר עם זה", אומר סימונס, "אי אפשר לכפות את הדברים האלה". במקום לכפות הם הגדילו את ההפקה והקימו צוותי תמיכה של ESPN שליוו את הבמאים משבוע לשבוע, עזרו להם עם חומרים ארכיונים, נתנו פידבק כשצריך, ובעיקר כיוונו למטרה הבאמת גדולה של קונור של, שהיתה לספר "סיפורים ספציפיים שיגעו בנושאים יותר גדולים ויהפכו למוזאיקה של התקופה".
***
וזה בדיוק מה שקרה: "30-פור-30", כפרויקט, הוא פסיפס של התרבות האמריקאית ובמידה רבה של התרבות המערבית בשלושים השנים האחרונות. ב-The Band That Wouldn't Die בארי לוינסון, יליד בולטימור, מספר על התלות הנפשית של קהילות צווארון כחול בקבוצות ספורט דרך סיפורה הפנטסטי של התזמורת של הבולטימור קולטס, שהמשיכה לנגן בכל מחזור 12 שנה לאחר שהקולטס עזבו באישון לילה במארס 1984 לאינדיאנפוליס, עד שה-NFL הביאה לעיר קבוצת פוטבול חדשה. ב-No Crossover סטיב ג'יימס מחטט בפצעים שיצר אצלו המתח הגזעי במכורתו, המפטון, וירג'יניה, באמצעות סיפור המשפט של אלן אייברסון.
The Legend of Jimmy The Greek מדבר על המחלה אולי הכי מסוכנת בחברה המערבית - הימורים - בעזרת דמותו המיתולוגית של ג'ימי סניידר: איש מחשכים שטיפס עד לתפקיד הפרשן בתכנית הפוטבול הפופולארית של CBS לפני שהתרסק אחת אפיים. Without Bias מסביר איך ולמה נגע הסמים פשה בעיקר בקהילות שחורות בארה"ב עם סיפורו של לן ביאס, שמת ממנת יתר יומיים אחרי שבוסטון סלטיקס בחרה בו במקום השני בדראפט 1986.
גם הסרטים שלא נוגעים בהכרח בתופעות חברתיות או תרבותיות הם מתוחקרים לעילא, עשירים בקטעי ארכיון עצומים, תמיד צוללים לעומק, לליבה של הסיפור. "בדיעבד", אומר של, "זה מטורף לגמרי ש-ESPN אישרו את הפרויקט. אין שום היגיון בלעשות פרויקט כזה בעולם שבו כולם אומרים לך לקצר, אף אחד לא רוצה לראות שום דבר מעל ארבע דקות".
לסימונס יש תשובה מעולה בשבילו: "אני לא חושב שזה רעיון טוב לעשות מה שכולם עושים, כי רוב האנשים לא מצליחים בחיים".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
