עדות המנכ"ל

העדות המפתיעה ביותר בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס" הייתה דווקא של איל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. גבאי אמר דברים שכולנו מכירים ומבינים, וכולם מבחינים בהם בכל יום, אבל עדותו הפתיעה משום שבאה ממי שנמצא במעגל האנשים שעוטף את ראש הממשלה והשרים, אלו שאמורים לקבל החלטות ולהוציא אותן לפועל.

הוא מכיר היטב את ההוויה הממשלתית, את הדרך שבה מתקבלות החלטות, את הדרך שבה מסוכלות החלטות ואת הדרך שבה ממוסמסות החלטות.

גבאי הזכיר בדבריו את המילה "משילות", אותה מילה שמייצגת את יכולת המנהיגות, ההובלה וקבלות ההחלטות של הממשלה. אפשר היה להבין מגבאי שהממשלה מתקשה למשול או לקבל את ההחלטות הברורות מאליהן במגוון תחומים, כי יש חסמים, בין היתר פוליטיים, שמפריעים לקבל אותן.

גבאי הביא לדוגמה את הקמת חדר המיון בבית החולים ברזילי באשקלון, ואת העברת צינור הגז למפרץ חיפה כשתי החלטות ברורות מאליהן, שנגררו בגלל הפחד להתחכך ולהתעמת עם אוכלוסיות שהתנגדו להן (הוא התכוון לחרדים במקרה של חדר המיון בברזילי ולדרוזים במקרה של צינור הגז למפרץ חיפה).

גבאי הזכיר שתי דוגמאות יחסית קטנות, אבל את הסימפטומים למחלת המשילות אפשר לראות בתחומים רחבים ומתוקשרים הרבה יותר, כמו עליית מחירי הדיור או הקרב על תמלוגי הגז.

בנדל"ן - שרי האוצר והשיכון מתקוטטים ביניהם כבר למעלה משנה עד שסוף-סוף הצליחו היום לצאת לאומה עם תוכנית מיסוי אף שהכתובת הייתה על הקיר והצעדים שגובשו כבר התעופפו באוויר לפני שנה ויותר (הקשחת המיסוי על דירות להשקעה וניסיון לשחרר דירות להשקעה באמצעות פטור ממס שבח).

בתמלוגי הגז - קרקס בין שר האוצר לשר התשתיות שמפציצים את ראש הממשלה ואת התקשורת בעמדותיהם ומחכים, בינתיים לשווא, לאיזה מבוגר שיעשה סדר. בפאראפראזה על עולם העסקים, הממשלה כה עסוקה בקרבות פוליטיים ובקרבות אגו, עד שמנהליה שוכחים את הלקוחות שלה: הצרכנים, שכל הקרבות הללו מנוהלים מעל לראשם תוך שימוש ציני בטובתם כביכול.

גבאי הביא את החיכוכים עם קבוצות לחץ פוליטיות כתירוץ לחוסר המשילות, אבל המרקם הפוליטי הישראלי המורכב אינו התירוץ היחיד לאין-החלטות או להחלטות התקועות, יש לכך עוד שתי סיבות לפחות:

עידן התקשורת והסיפוקים המידיים: זה עידן שבו סביב כל אוזן של פוליטיקאי מסתובבים יועצי תדמית, מיתוג, תקשורת ו/או קואוצ'רים למיניהם, הלוחשים על אוזנו של הפוליטיקאי. המטרה שלהם, בעידן האינדיבידואלי והוויזואלי, הוא לצחצח את המוניטין של הבוס, למכור אותו כמו שמוכרים רעיון עסקי במצגת עתירת פירוטכניקה.

הם קובעים מתי הוא יופיע, מה יאמר, איך יצטלם, איך יאמץ מבטא מסוגנן ובטוח בעצמו ואיך יהפוך פופולרי. בקיצור, הם מנסים למכור עטיפה נוצצת בעידן שבו השטחי והתהילה האישית קצרת-המועד גוברים על עבודה עמוקה וסיזיפית עם יעדים ותקציב לטווח ארוך.

בעידן הזה, המציאות שמסתתרת לא תמיד חשובה, אלא פני השטח הנוצצים. למרבה הצער, התקשורת משתפת פעולה עם הדמויות הציבורית ומחרימה כל מי שאינו מציית לתכתיביה. התוצאה בעידן הזה שפוליטיקאים חוששים לקדם מדיניות והחלטות קשות ומעדיפים לפייס את כולם או לגרור רגליים.

בסופו של דבר, גם בסקטור העסקי וגם בסקטור הממשלתי - אין תחליפים לעשייה יומיומית ולכוח רצון גדול. הופעות רהוטות ומשכנעות בתקשורת אינן תחליף לכושר עשייה ולכושר ביצוע. מנהלים יכולים להיות בעלי יכולת שכנוע טבעית, בעלי קסם אישי, בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה, אבל החשובה ביותר למנהיגותם היא היכולת שלהם לקבל החלטות, לא לגרור רגליים, ולגלות חוסר סובלנות בולט לסיטואציות שדורשות פעולה מיידית.

עידן המשפטיזם: ישראל עוברת בשנים האחרונות תהליך לא בריא של משפטיזציה, שבו כמעט כל תהליך כלכלי חייב לקבל חוות דעת משפטית מלומדת. זה תהליך מסוכן שהופך את מקבלי ההחלטות, בהרבה מקרים, לשבויים בידי היועצים המשפטיים שלהם.

גרוע מכל: אלו שאמורים לקבל את ההחלטות עסוקים במסמוך ובניירת ובלעבור את הקדנציה שלהם בשלום, מאשר בקידום החלטות ובביצוען. עדיף לקבל החלטות גרועות ולתקן אותן באמצע הדרך מאשר לגלות שאננות ולהירתע מביקורת.

נדל"ן מאוחר

הצעדים עליהם הכריזו אתמול (ה') שר השיכון ושר האוצר במסיבת עיתונאים "דרמטית" (שוב, כללי המשחק התקשורתיים מחייבים "דרמה" בכל יום), הם ביטוי לכל מה שנכתב בסעיף הראשון.

הצעדים אמנם מתבקשים, ונעשים בכיוון הנכון, רק חבל שנעשו באיחור אופנתי של שנה לפחות. הן הפטור ממס שבח והן העלאת מסי רכישה לדירות השקעה הועלו כרעיונות לא פעם ולא פעמיים, אבל ההחלטות נתקעו כיוון שהאוצר היה עסוק בעיקר לשווק את התזה שהנדל"ן מתקרר.

במסגרת הניסיון לטפל בצד ההיצע באופן מיידי ניתנת הנחה משמעותית במס שבח למי שכיום חייב במס, והכוונה העיקר לאותם משקיעים שרכשו דירות להשקעה בשנים האחרונות וחייבים בתקופת צינון של ארבע שנים מאז המכירה האחרונה.

בשנתיים האחרונות נרכשו קרוב ל-60 אלף דירות להשקעה בישראל ומרביתן יכלו לחזור לשוק רק בעוד שנתיים-שלוש, לולא הצעדים החדשים (צריך להזכיר שקרוב לשליש מהדירות שנרכשו בישראל בכל שנה הן דירות להשקעה).

יש אמנם משהו מקומם בצעד הזה כיוון שהוא נותן פרס, למעשה, למי שרכש דירה להשקעה בשנים האחרונות והרוויח עשרות אחוזים (תלוי באזור) על השקעתו. עם זאת, לעתים צריך להיטיב עם המשקיעים בניסיון לתרום להיצע ובתקווה לשחרור עשרות אלפי דירו ת לשוק. מנגד, שטייניץ ואטיאס הכבידו על המשקיעים בדירות בעתיד באמצעות מסי רכישה כבדים יותר כדי לנסות ולרסן את הביקוש בשוק הנדל"ן.

עד כמה זה יעזור? הקשחת תנאי המימון והקשחת תנאי המיסוי עשויים בהחלט להשפיע את הביקוש בשוק הדיור, אם כי האויב הכי גדול של פישר, שטייניץ ואטיאס היא עדיין הריבית הנמוכה, שמעודדת רכישת נכסים (נדל"ן, מניות, אג"ח) בניסיון לחפש תשואות גבוהות מהריבית האפסית.

בשוק האג"ח התנפחה בועה, בשוק המניות היא עלולה להתפתח ובשוק הנדל"ן עוד יכולים להמשיך ולהתווכח אם זו בועה, אבל הצעדים האחרונים של שטייניץ ואטיאס כבר אינם מותירים ספק.

eli@globes.co.il