הבועות של מניית סודה סטרים

בשבוע שעבר מלאו ארבעים יום להנפקת SodaStream , אחת ההנפקות הגדולות של חברה ישראלית בשוק ההון האמריקני. כמיטב המסורת, בנקי ההשקעות שליוו את החברה בתהליך, פרסמו את המלצותיהם למניה.

שישה בנקי השקעות - מהמובילים בארה"ב - סייעו לחברה הישראלית להפוך לציבורית, ושלא במפתיע חלק ניכר מהם מאמין כי למניה יש עוד לאן לטפס (ראו טבלה).

הדבר לא מפתיע כי בשוק ההון האמריקני יש אומנם כללים לא כתובים חזקים, אך יש גם כאלו שטובים לנייר בלבד. אחד מהם דורש הקמת חומות סיניות בין מחלקת האנליזה למחלקת החיתום של בנק השקעות, וזאת כדי שאנליסט שכותב עבודת מחקר על חברה, שהונפקה על ידי מחלקת החיתום של מקום עבודתו, ינהג באובייקטיביות; ואם הערכותיו דבקות בכך, שלא יחשוש להמליץ לציבור המשקיעים להתרחק מהמניה.

בפועל, כמובן, לאובייקטיביות הנדרשת אין ממש מקום: ברגע שאותן מחלקות אנליזה שוקדות על עבודות המחקר שלהן, החומות הסיניות מתפוררות כאילו היו עשויות מאדמת כורכר.

המקרה של SodaStream, מפתחת המערכות הביתיות להכנת משקאות קלים, אינו שונה.

שלושה מבין ששת בנקי ההשקעות שהנפיקו את החברה מאמינים כי מניית SodaStream מהווה הזדמנות קנייה גם אחרי שעלתה 57% מרגע הנפקתה.

אחד מהם, רות' קפיטל שמו, הרחיק לכת (ואולי נכון לומר כי איבד את דרכו) והצמיד למניה תג מחיר של 50 דולר, המשקף שווי חברה של כמיליארד דולר - לא פחות ולא יותר.

שלושת בנקי ההשקעות הנותרים היו מתונים יותר, ורק המליצו להמשיך להחזיק במניה.

אף אחד מהשישה אם כך לא העז להדביק לה המלצת "מכירה" או "תשואת חסר". לא חומות סיניות ולא גדר מעץ.