אובמה שלף את "הקלינטון"

את עוצמת השמחה ששרתה במעונותיהם של שוטמי ברק אובמה אחרי תבוסת המפלגה הדמוקרטית בבחירות לקונגרס בנובמבר, אפשר להשוות רק לעוצמת הקדרות שירדה על אוהביו.

באשר יילכו הדמוקרטים יילך נשיאם ובבת-עינם, הלא כן?

המשימה החשובה ביותר של הרפובליקנים היא לדאוג לכך שאובמה ישב בבית הלבן רק תקופת כהונה אחת, הודה מנהיג הסיעה הרפובליקנית בסנאט, מיטץ' מקונל, בפליטת פה, כמה ימים לפני הבחירות.

הנה דבקות במטרה: לא המאבק בגירעון התקציבי מנחה את האג'נדה הרפובליקנית, אף לא חיסול בן לאדן, צמצום האבטלה, או תיקון חוליי הביטוח הלאומי, אלא רק קיצור חייו הפוליטיים של נשיא דמוקרטי. ואכן, היה נראה שהאדיקות השתלמה: תוצאות הבחירות הנפיקו לרפובליקנים את מגש הכסף שעליו יונח ראשו של אובמה בעוד פחות משנתיים. או כך הם מקווים.

אך מבחינתם הבעיה היא, שאובמה מסרב לשחק את התפקיד שמשרטטים בשבילו האסטרטגים הרפובליקניים: מנהיג ליברלי (או בולשביקי, סוציאליסטי, קומוניסטי, לפי ההגדרות של החכמים ביציעים הימניים של המפלגה הרפובליקנית), מנהיג שבאמונתו יחיה ובאמונתו ימות, מנהיג שינסה לדחוף לגרון הלאומי כל מיני שיקויים שמאלניים עד שהאומה תקיא אותם ואותו.

אובמה שוב אינו מוכן לשלם את המחיר הפוליטי הכבד שגבה ממנו חוק הרפורמות בשירותי הבריאות, חוק שהשמאל הדמוקרטי אהב. זמנים חדשים, זמירות חדשות. עכשיו, במקום לשחק את המארטיר, שמקריב עצמו על מזבח טוהר האידיאולוגיה שלו, אובמה שלף מעצמו את הקלינטון, ובהתחלה, לפחות, הרפובליקנים אפילו לא הבינו מה קורה להם.

ב-6 בדצמבר הפנה אובמה עורף לאגף הליברלי של מפלגתו, התכחש לאחת מההבטחות המרכזיות בקמפיין שלו לנשיאות וחתם על עסקה עם הרפובליקנים בסנאט: הארכת מדיניות המס של קודמו, ג'ורג' בוש. כלומר - קיצוצים במס לכולם, גם למאיון העליון, בדיוק כפי שדרשו הרפובליקנים ובדיוק ההיפך ממה שנאמר במצעו שלו.

אמת, אובמה קיבל הרבה מהצד שכנגד תמורת התקפלותו, לרבות הארכת פיצויי האבטלה ל-13 חודשים ותכניות תמרוץ כלכליות, שני מהלכים שרוב הרפובליקנים התנגדו להם במרירות, אבל זה לא הפריע להם להכריז בחדווה על כניעתו ללא תנאי של הנשיא הדמוקרטי. "אנחנו שמחים שהנשיא למד את לקחי בחירות וקיבל את העמדה הרפובליקנית", צהלו דובריהם.

נדרשו לרפובליקנים כמה ימים כדי להבין שאובמה טמן להם פח יקוש: הוא הזיז עצמו למרכז הסרגל הפוליטי, בדיוק כפי שנהג ביל קלינטון ב-1994, בעקבות התבוסה שנחלה המפלגה הדמוקרטית כתום השנתיים הראשונות לכהונתו. כולנו זוכרים איך זה נגמר: קלינטון נבחר לתקופת כהונה שניה ב-1996 ונעשה אחד מהנשיאים הפופולריים והאהובים ביותר במאה ה-20.

אובמה, תלמיד חכם, הולך עכשיו בעקבותיו. נכון, הוא אכזב מרות את התומכים החזקים ביותר שלו, האגף הליברלי במפלגה הדמוקרטית, שיתקשו לשכוח את הבטחתו במסע הבחירות לנשיאות, לא להאריך את הטבות המס לעשירים. אבל זניחת השמאל הדמוקרטי, מצערת ככל שתהיה, פרצה לאובמה מסילות ללב הבוחרים הבלתי-מפלגתיים, המגזר הגדול והחשוב שקובע מי ייכנס לבית הלבן ומי יוזכר רק בשוליים של ספרי ההיסטוריה.

הבלתי-מפלגתיים, או ה"עצמאיים", הם שהכניסו את אובמה לבית הלבן והם שהלקו את המפלגה הדמוקרטית בשוטים בחודש שעבר. הבלתי-מפלגתיים סולדים מקיצוניות, זו של מסיבת התה וזו של האגף הליברלי הדמוקרטי.

אובמה, כמו כל פוליטיקאי בארה"ב, היה מודע לכך כל הזמן, אבל הוא נזקק לאירוע הטראומטי של המפלה הדמוקרטית בנובמבר כדי להפנים זאת. למידת הלקחים, או הזיקיות האופורטוניסטית - אם להשתמש בביקורת מהשמאל - הזניקה את אובמה מבירא עמיקתא לאיגרא רמה בתוך ימים. עכשיו הוא על הסוס.

אפילו בעל הטור השמרני ב"וושינגטון פוסט", צ'רלס קראוטהאמר, מנושאי הדגל של החזון הרפובליקני, נאלץ להודות, בחירוק שיניים ללא ספק, שאובמה הוא ה'קאמבק קיד' החדש בוושינגטון. "אם ברק אובמה יזכה בבחירות לנשיאות ב-2012, ועתה הסיכויים לכך גדולים יותר מהסיכויים שיפסיד, ההיסטוריונים העתידיים יציינו את 6 בדצמבר, כיום שבו החל הקאמבק שלו..."

ושמאלני המפלגה הדמוקרטית? - שיקוננו. אובמה יודע, והם יודעים, שאין להם לאן ללכת. בעד מי הם יצביעו ב-2012? שרה פיילין? מיט רומני? כל מועמד רפובליקני יהיה נגוע בקיצוניות של מסיבת התה. אובמה אמנם עשה תרגיל מסריח לליברלים של אמריקה, אבל במציאות הפוליטית החדשה, הם לא יכולים לקוות לנשיא טוב יותר בעוד שנתיים.