אנחנו רשת הביטחון של בזק

בעבר היתה חברה ממשלתית, בזק שמה. כמו רבות מהחברות מסוגה, עברה בזק לידיים פרטיות, כדי לשפר את היעילות והניהול ולאפשר השקעות אדירות הנדרשות בתחום התקשורת, בלי שהדבר יוגבל על-ידי אילוצים תקציביים.

מאז חלפו כמה שנים, אך בזק ממשיכה להצטייר כישות שונה בשוק התקשורת המקומי. ראשית, חלקה בשוק עדיין גדול מאוד, והיא מחזיקה את תשתיות התקשורת העיקריות במדינה, ושנית, רמת המינוף שלה נמוכה, כך שהיא ערוכה להתמודד עם התפתחויות בלתי צפויות.

והנה אתמול נפל דבר. בזק, תחת בעל השליטה החדש שאול אלוביץ', הודיעה כי תיישר קו עם יתר חברות התקשורת, ובאמצעות מהלך של הפחתת הון תגדיל את מינופה ותחלק 3 מיליארד שקל (כ-64% מההון העצמי) לבעלי המניות.

ביסוד ההחלטה, רצונו של אלוביץ' להחזיר מקופת החברה את כספי השקעתו. לחברה אין יתרות רווח משמעותיות לחלוקה, והיא תיאלץ להסתמך על תזרים המזומנים הצפוי ככרית ביטחון. זהו צעד צפוי שאינו חורג מהנורמות שהשתרשו כאן בשנים האחרונות (ע"ע פרטנר).

את המהלך ניתן לשפוט משתי זוויות ראייה: זו של בעלי המניות בחברה, שבראשם אלוביץ', המברכים ודאי על חלוקת הדיבידנד, וזו של ה-stakeholders, כלומר כל אדם שיושפע ממה שקורה לחברה.

במקרה של בזק מדובר בציבור הישראלי כולו, והשאלה האם ההחלטה מיטיבה עמו, משמעה - מי נוטל על עצמו את הסיכונים הנובעים מהחלטת בזק להעלות את רמת המינוף שלה באופן כה קיצוני?

הנהלת בזק אמנם התחייבה כי תתקדם עם חלוקת הדיבידנד רק אם תקבל שתי חוות דעת שיקבעו כי דירוג האשראי לא ייפגע. ועדיין, כדאי אולי ללמוד מהאירועים האחרונים בתחום הפיננסים העולמי.

תכנון פיננסי

שנים רבות עסקאות פיננסיות התבססו על דירוגי אשראי. ואז בא המשבר העולמי האחרון וגילה את מה שהיה צריך להיות ידוע לכולם: כל דירוג מבוסס על הנחות, שלעתים אינן מתקיימות.

בזק איננה גוף פיננסי המחזיק בפיקדונות של הציבור, אך העיקרון של כיסוי כנגד הסיכוי שמשהו בהנחות ישתבש, צריך לחול גם אצלה. מי יצטרך להתמודד בעתיד עם הסיכון שבזק תפגר בפיתוח של טכנולוגיות ותשתיות, או אם הנחות תזרים המזומנים לא יתממשו? מי ייקח על עצמו את הרחבת בסיס ההון במידה שיתרחשו אירועים בלתי צפויים, בארץ או בחו"ל?

כחברה שהיא "גדולה מדי מכדי לתת לה להיכשל", אם התזרים של בזק יסטה משמעותית מההנחות, הרגולציה היא שתיקרא לדגל. הדבר יכול להיות כרוך בשורת צעדים, החל מהעלאת תעריפים, דרך מתן ערבויות ממשלתיות ועד למקרה הקיצוני ביותר של התערבות ישירה.

כל זה הופך את הציבור הרחב ל"רשת הביטחון" של בזק ומעלה שאלה בסיסית לגבי האינטרס הציבורי בהפחתת ההון הצפויה, ועד כמה הרגולטור יכול להתעלם משאלות מסוג זה, שהופכות כל כך רלוונטיות בענף שפועל כיום יותר לפי תכנון פיננסי מאשר תכנון טכנולוגי.