למה מיקי חיימוביץ' פורשת?

אם היה אומר לי מישהו לחפש קווי דימיון בין ראש הממשלה המנוח מנחם בגין למגישת החדשות, תיבדל לחיים ארוכים, מיקי חיימוביץ', ייתכן שהייתי מגרד את מצחי במבוכה. אבל הודעת הפרישה של חיימוביץ' מהגשת המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 10 הזכירה לי יותר מכל את ה"איני יכול עוד" המפורסם של בגין בשעתו.

‏מה שבר את חיימוביץ' ומדוע דווקא עכשיו, אפשר רק לשער: ראשית, למרות ההשקעה באולפן החדש, נדמה כי מהדורת החדשות של ערוץ 10 הולכת מדחי אל דחי, ורשימת האנשים המוכשרים שאבדו להם לטובת המתחרים מערוץ 2 - למשל גיא סודרי, תמר איש-שלום ובן שני - אינה נוטעת יותר מדי תקוות לעתיד.

אף אחד לא מפנה כמובן אצבע מאשימה לחיימוביץ' (שלמרות הנוק-אאוט ברייטינג, אין איש שפוי שיחשוב שיונית לוי למשל היא מגישת חדשות טובה ממנה), אבל כשאת הטאלנטית, המשתכרת הבכירה, הקפטנית של הקבוצה המפסידה - באופן טבעי נוטים לקחת אחריות.

‏יש גם את העניין האישי, ובו - מעבר לדברים שאותם אולי איננו יודעים - קיים גם הרצון להניח קצת לעיסוק הסיזיפי בכותרות השעה ולעבור לעשייה תיעודית מהנה, מאתגרת ובעיקר בעלת חותם אישי גדול יותר.

‏אבל יותר מהכול, נדמה כי חיימוביץ' פורשת מהמהדורה המרכזית מאותה הסיבה שבגללה חלקים גדולים מאיתנו הולכים ופורשים ממנה: נמאס לה להיות פס-הקול של מדינה שהולכת מדחי אל דחי, נמאס לה לקריין את מה שנראה בעיני רבים כמסע ההלוויה של ישראל החילונית והמערבית, נמאס לה לגלות בייאוש שיכולתה להשפיע על "המצב", לא רק כאזרחית בקלפי, אלא אפילו מכס מהדורת החדשות השנייה בחשיבותה בישראל, היא אפסית.

‏הפנים הנוגות שלה, אלה שהיו שמורות פעם לאייטמים קורעי לב באמת, הפכו לארשת קבועה, שמופרת רק לעיתים נדירות כשדני רופ או יעקב איילון מתבדחים איתה על מזג-האוויר או על כדורגל.

‏לנו, הצופים, יש את האפשרות להעביר לערוץ נישה, לראות את חדשות הספורט או חדשות הבידור, לעסוק בשלנו ולהשלות את עצמנו שאיכשהו המצב יסתדר. מאתמול, הצטרפה לשורותינו גם מיקי חיימוביץ'. חבל שאף אחד מאיתנו לא טרח לגלות לה שאפילו אצלנו הייאוש כבר לא נעשה יותר נוח.