תוהו ובוהו בבריטניה

הפוליטיקה הבריטית ראויה בדרך כלל להצצה מנומסת, לא הרבה יותר. היא פשוט לא-כל-כך חשובה. אבל בימים האלה היא צריכה הרבה יותר מהצצה מנומסת. היא מתפתחת לכלל מעבדת ניסויים של הדמוקרטיה המערבית.

כבר היו דברים מעולם: פעם אחת, מ-1945 ואילך, כאשר כוננה את מדינת הסעד, הלאימה שירותים חברתיים ותעשיות, והעניקה לכל אזרחיה טיפול רפואי חינם מערישה עד קבר; ופעם שנייה, כאשר נסוגה ממדינת הסעד, מ-1979 ואילך, אסרה מלחמה על האיגודים המקצועיים רבי הכוח, והתחילה הפרטה מסיבית. בשתי הפעמים ההן היא הייתה מקור של השראה ושל איזמים ("תאצ'ריזם").

עכשיו בריטניה עוסקת בפינוי ההריסות של הרפתקנות פיננסית נפסדת, אשר שיקעה אותה בחוב לאומי של כמעט טריליון דולר. הגרעון בתקציבה שווה ל-11% של התוצר המקומי הגולמי. ממשלתה קיבלה עליה להדק חגורה עד זוב דם: קיצוצים של 125 מיליארד דולר בארבע השנים הבאות, שיצריכו לא חיתוך של הבשר החי בלבד, אלא גם של העצם. חצי מיליון עובדי מדינה יפוטרו.

זה זמן עצוב בבריטניה, הקרקע עלולה להישמט ללא תקנה, כל המערכות עומדות להיפגע. ובזמן הזה הבריטים מנהלים ויכוחים החורגים הרבה מעבר לניהול פנקסים שוטף. הם מדברים על מהות המדינה, על עצם "האמנה החברתית", על היחסים בין היחיד לרבים. הם מצליחים להעניק הקשרים היסטוריים ופילוסופיים לשאלות היום-יום. השומע, בעיקר אם הוא רחוק מכדי להיפגע, מאזין בהשתאות ובהערכה (שאינם שקולים כנגד הסכמה).

להוריד את הממשלה מנכסיה

בימי נשיאותו של רונלד רייגן התהלכה בשמאל האמריקאי התיאוריה שרייגן מנסה לרושש את הממשלה הפדרלית, כדי שיינתן לו התירוץ לכווץ אותה לממדים היסטוריים. הוא קיצץ מסים וניהל מירוץ חימוש יקר מאוד עם ברית המועצות. הממשלה הפדרלית לוותה מכל הבא ליד. החוב הלאומי גדל פי שלושה בשמונה שנות כהונתו, יותר מאשר בכל מאתיים השנים שקדמו לו.* הואיל והיה קשה ליישב את ההפקרות ההיא עם הזהירות הפיסקאלית המיוחסת לימין, בעלי התיאוריה מן השמאל הסבירו שרייגן מנסה להוריד את הממשלה מנכסיה לבל תוכל לחזור ולצמוח. התיאוריה ההיא הייתה מסופקת.

אבל לעצם הרעיון היה תוקף: אין לך אידיאליזם בלי אופורטוניזם. מעט מאוד רעיונות גדולים יכולים לקרום עור וגידים בחברה דמוקרטית, אלא אם כן הם תופסים טרמפ על נסיבות. רעיונות גדולים אינם מנחילים ניצחונות בבחירות. את הניצחונות מנחילים צירופי מקרים.

"משבר שאסור להחמיץ" היה המוטו בבית הלבן של ברק אובמה לאחר השבעתו. הוא נבחר מפני שהתמוטטות פיננסית שמטה את הקרקע מתחת לרגלי המפלגה הרפובליקנית. חרדה לא-אידיאולוגית מילאה את לבם של האמריקאים, והם העניקו לדמוקרטים את הרוב הגדול ביותר שלהם זה 44 שנה. הנשיא החליט לנצל את המשבר כדי לכפות את סדר העדיפויות שלו.

התוצאה הייתה רפורמה גדולת ממדים של מערכת הבריאות, אשר תוארה "היסטורית". רוב האמריקאים לא האמינו בנחיצותה. הנשיא ומפלגתו נענשו קשה: עשרה חודשים לאחר שאומצה הרפורמה, הדמוקרטים נחלו תבוסה ניצחת בבחירות לקונגרס. אבל הנשיא עמד בדיבורו: הוא הבטיח להיות "מחולל טרנספורמציה" - והוא אמנם היה.* "אתם מאמינים שאפשר לתכנן?"

זה בדיוק מה שהמפלגה השמרנית של בריטניה מנסה לעשות. היא אמנם לא קיבלה מנדט מוחץ בנוסח אובמה - היא נאלצה להקים קואליציה עם המפלגה הליברלית הקטנה - אבל מנוי וגמור איתה שלא להחמיץ את המשבר. הקיצוצים הדרקוניים משמשים עכשיו מנוף לחזון רדיקלי של ביזור (דה-צנטרליזציה) ושל האצלת סמכויות: הוצאת משאבים וסמכויות מידי הממשלה המרכזית, והעברתם לידי הקהילה, במובנה הצר ביותר.

לתוכנית הזו ניתן השם "לוקליזם", זאת אומרת "מקומיות". השר לשלטון מקומי בבריטניה, אריק פיקלז (Pickles), מבטיח "לזעזע את מאזן הכוחות. אנחנו עומדים לשנות את אופי חוקתנו. אל נא יטיל איש ספק ברצינות התחייבותנו ללוקליזם". פיקלז, עב פימה ומעוט כריזמה, הוסיף: "אני יודע שאינני נראה בדיוק כמו מהפכן, אבל המהפכה מתחילה כאן".* אחד מצירי הפרלמנט הצעירים והמבריקים של השמרנים פרק כל עול של זהירות, ודיבר באמצע החודש על תכנית "לחולל תוהו-ובוהו" בשלטון המקומי. ניק בולז (Boles), המתואר כיועץ קרוב של ראש הממשלה, דיבר בוויכוח פומבי. "האם אתם מאמינים שאפשר בכלל לתכנן?", הוא שאל את שומעיו. "שאנשים חכמים יישבו בחדר ויתכננו את התפתחותן של קהילות אנושיות? האומנם אתם מאמינים שזה יעבוד? אני אינני מאמין... במילון שלי, 'תוהו ובוהו' הוא אפוא דבר טוב".

תוהו-ובוהו, הסביר בולז, הוא מצב שבו לא תהיה עוד אחידות של שירותים. קהילות ברובד הנמוך ביותר יצטרכו להתארגן על פי העדפותיהן, על פי יכולתן, על-פי משאביהן (בדברי בולז אפשר לצפות ביו-טיוב. בדקו נא את אתר הרשת שלי למציאת הקישור).

"הריסה יצירתית"

דברי בולז הזכירו שערורייה שעורר יועץ צעיר אחר של דיוויד קמרון לפני חמש שנים. האיש, דני קרוגר, הכריז אז שבכוונת השמרנים ליזום "פרק זמן של הריסה יצירתית של שירותים ציבוריים". את המושג "הריסה יצירתית" הוא שאל כמובן מיוזף שומפטר, הכלכלן האוסטרי המהולל, אשר טבע אותו לפני 60 שנה.

קרוגר שילם מייד בראשו הפוליטי, מפני שהמפלגה השמרנית ניסתה אז לרכך את הדימוי האידיאולוגי הנוקשה שלה. הימים היו ימי שגשוג בבריטניה. בהיעדר משבר גדול, רעיונות גדולים לא יכלו לתפוס טרמפ. עכשיו הם יכולים. הרוח החיה במסע לטובת תוהו ובוהו היא ResPublica, קבוצת מחקר שמרנית, שפרסמה בחודש שעבר תוכנית לכינון "דמוקרטיה של בעלי נכסים".

אין לי כאן המקום לצטט ממנה, ואני מציע למעוניינים למצוא אותה ב-respublica.org.uk. ללמדכם על מה מדובר, הנה רשימת הנכסים שלפי בעלי הדוח עומדים לצאת משליטת המדינה: ספריות, בריכות שחייה, מרכזים קהילתיים, אדמות ציבור, משרדים של מועצות מקומיות, בתי משפט, בניינים של בתי סוהר, מערכת הכבישים, נתיבי שיט, בניינים של כל משרדי הממשלה, נמלים.

הם אגב מציעים נוסחה שתמנע אוליגרכיזציה, או טייקוניזציה, של הבעלות על הנכסים. אחדים מכנים אותם "השמרנים האדומים", מפני שהם רוצים להפוך את מפלגת הימין העיקרית של בריטניה ל"מפלגת העניים". דברים מעין אלה נשמעים עכשיו גם בארצות הברית, חוץ מזה שמלכתחילה למדינה אין בעלות כל-כך רחבה על נכסים, ולשלטון המקומי יש דרגה הרבה יותר גדולה של אוטונומיה.

הניסיון לתפוס טרמפ על המשבר הגדול של דורנו עובר עכשיו מן השמאל אל הימין, מחסידי הממשלה הגדולה אל חסידי היד הנעלמה. זה מהלך לא צפוי. לפני שנתיים יכולנו להניח במידה סבירה של ודאות שהשמאל הרעיוני ייתן את הטון, והמדינה תצא מחוזקת על חשבון היוזמה הפרטית. ההתהפכות המסחררת של היוצרות מזכירה לנו שהמשבר עדיין רחוק מאוד מקו הסיום שלו, לפחות במובן הזה שתוצאותיו ההיסטוריות עדיין לא התחילו אפילו להתחוור.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com

Karny@starpower.net