האווירה באולם האירועים שבמרכז הספורט "25 במאי" בבלגרד היתה עולצת ונטולת דאגות. שלושה ימים לפני שחוקרי רשות ניירות ערך פשטו על משרדי קבוצת אנגל בישראל והחרימו מסמכים, ערכו בכיריה בקומפלקס הבריכות ומגרשי הספורט הצופה לנהר הדנובה מסיבה שביקשה לסמן לקהילת העסקים ולשלטון המקומי שאנגל, שצברה חובות עתק של כ-600 מיליון שקלים למחזיקי האג"ח שלה, עולה על דרך חדשה ומבטיחה. אחרי שנים של דשדוש אישרו מחזיקי האג"ח את הצעתם של קונרד ודיוויד מוריס, מעשירי בריטניה, לרכוש את השליטה בחברה באמצעות חברת GBES ולהסדיר את חובותיה, מה שיאפשר לה להרים כבר באביב הקרוב פרויקט מרשים במיוחד בבלגרד: מרינה חדשה על הדנובה שתכיל עד 150 יאכטות, ולצדה קומפלקס מגורי יוקרה הצופה לנהר, שטחי מסחר, משרדים ופארקים שאמורים, לפי אנגל, להתחבר לכדי "אבן הדרך המודרנית החדשה של סרביה".
"הפרויקט סבל משם רע שהוציא לו גורם שמבקש להזיק לנו", מספר משה נווה, שמונה על-ידי משפחת מוריס ליו"ר אנגל משאבים . "החלטנו להילחם בניסיונות שלו להזיק ולהבהיר שהעסק הזה מתחיל סוף סוף לקבל כנפיים ולהמריא. עשינו מסיבת השקה והזמנו את כל מי שאנחנו רוצים לתת לו גישה, את כל מי שחשבנו שיכול להביא תועלת או שהיה מעורב בעבר".
בין אנשי העסקים המקומיים שהגיעו לחגיגה בלט במיוחד ניקולה דיבנוביץ', פיננסייר רב מוניטין עם מהלכים לא מבוטלים במסדרונות השלטון. "כולם נראו כמו משפחה גדולה ומאושרת", מספר אחד הנוכחים על הכימיה בין דיבנוביץ' לאנשי אנגל.
כששאלנו השבוע את עו"ד גד רווה, מנכ"ל GBES שמונה לאחרונה גם למנכ"ל אנגל מזרח אירופה, על מהות הקשר עם הסרבי עתיר המהלכים, הוא דווקא לא נשמע מאושר במיוחד וסירב להתייחס. אפשר להבין למה: תחקיר G חושף כי בין קבוצת מוריס לחברות אוף-שור שבבעלות דיבנוביץ' נחתמו הסכמים שעניינם אופציה להשתלטות משותפת על אנגל, הסכמים שלא דווחו לבורסה ולרשות ניירות ערך. דיבנוביץ', יש לציין, מקיים קשרים קרובים עם איש עסקים החשוד בשיתוף פעולה עם בכירי הפשע המאורגן בסרביה, המוכר יותר באירופה בשמו העממי משהו "המאפיה הסרבית".
המידע ביחס לקשר עם דיבנוביץ' זלג בחודשים האחרונים לעורכי-הדין שמייצגים את מחזיקי האג"ח הישראלים. "העברתי את החומר ללקוח ואמרתי, 'תבדקו אם אתם רוצים לעשות עם זה משהו'", מספר אחד מהם. "אני עצמי לא יכול לנהל חקירה. אני הרי לא אסע מחר לסרביה ואבדוק אם אלה באמת פושעים. אני לא רשות ניירות ערך ולא הרשות למניעת הלבנת הון".
גד רווה, כשנשאל על אנגל, אמר: "אין לי מה להגיב בעניין ואני לא מתראיין לעיתונאים".
יש לכם שותפות עם ניקולה דיבנוביץ'?
ניתוק.
מקורבו, עו"ד משה נווה, ויו"ר אנגל משאבים: "היו כל מיני אנשים בשעתו שהתעניינו בשותפות, אבל זה לא הגיע לכדי מימוש כי הצדדים לא הסתדרו ביניהם עסקית. יש אנשים שרצים למכור לחבר'ה, ולפני שמישהו דיבר איתם הם כבר נהיו כאילו שותפים".
אבל נחתמו הסכמים עם חברות של דיבנוביץ'.
"זה מידע שאני חושב שאף אחד לא יכול לאשר".
כשהצגנו לנווה את ההסכם שנחתם בין מוריס לבין חברה קפריסאית בבעלות דיבנוביץ', הוא מסר כי ההסכם בוטל. "החברות בינינו נשארה והיחסים טובים, אבל אין בסוף שותפות", אמר. כשביקשנו לראות מסמך המעיד על ביטול ההסכם, אמר נווה: "אני לא יודע אם אוכל להראות לך. אני אבדוק ואחזור אליך כשאמצא אותו, אם אמצא".
המשקיע הסרבי של אנגל
ניקולה דיבנוביץ', לפי כלי התקשורת בסרביה, הוא שותף של מי שחשוד כאיש קש מרכזי של המאפיה
מדוע קבוצת מוריס-רווה מתאמצת לשמור בסוד את יחסיה עם דיבנוביץ'? ייתכן שהדבר נובע מדמותו כפי שהיא נשקפת בתקשורת הסרבית. דיבנוביץ' התפרסם לראשונה בשנות ה-90, כסוחר ניירות ערך מוכשר ובעל סגנון ייחודי, שהקים באיי בהאמה חברה בשם לייט בלו טריידינג (LBT), שהייתה סוג של קרן גידור ייחודית שניהלה כספים בהיקף של מאות מיליוני דולרים. בתחילת המילניום, על רקע שינויים פוליטיים בסרביה, שב דיבנוביץ' לארצו והתמנה ליועץ מיוחד לבנק הלאומי. בעקבות עבודתו בבנק מתגאה דיבנוביץ' בשלל הישגים שסייעו להתאוששות הכלכלית של סרביה.
בשנים האחרונות הוא ספג ביקורת על רקע רווחים קלים להפליא שעשה במסגרת תהליכי ההפרטה המתמשכת של המדינה האקס-קומוניסטית. את השליטה בבלגרד פילם, למשל, חברת בתי קולנוע (שגם לה חלק בפרשת אנגל), הוא רכש ב-9 מיליון אירו, וזמן קצר אחר-כך מכר כ-50% מנכסיה ב-22 מיליון אירו.
אחת החברות שבשליטת דיבנוביץ' היא דונאב גרופ, קונסורציום של חמש חברות שהופרטו. בדצמבר שעבר פורסמה בעיתון "אלו" כתבה שבה נטען כי הוא חולק את הבעלות על דונאב עם מישה אומגה, איש עסקים מקומי הידוע בקשריו הפוליטיים. דיבנוביץ' הכחיש שאומגה שותף, אך אישר כי הוא "שכיר" בחברה היושב במועצות מנהלים שלה. העיתון טען ש"סוגיית הבעלות על דונאב גרופ אינה כה פשוטה", מאחר שאומגה ובני משפחתו כיהנו בדירקטוריון של כל החברות בקונסורציום, שבכמה מהן שימש אומגה יושב ראש.
אומגה הוא דמות בולטת בסרביה בשל קשריו הפוליטיים הענפים ומעורבותו ברכישת חברות שהופרטו, אולם באפריל השנה נקשר שמו בדמויות האפלות ביותר של עולם הפשע הסרבי. רשויות החקירה, לפי התקשורת המקומית, חושדות שאומגה שימש סוג של "איש קש" כשקנה חברות עסקיות עבור שניים מבכירי המאפיה. הראשון הוא ס*רט*ן יוצ'יץ' (המכונה "אמסטרדם" על שום המוניטין שיצאו לו כמי ששולט בעולם הפשע בבירה ההולנדית), המוכר כאחד מגדולי העבריינים בסרביה (לא מזמן הוא נעצר בחשד שעמד מאחורי רצח עיתונאי)" . השני הוא דרקו סאריץ', שמבוקש על-ידי האינטרפול בגין הברחת 2.7 טונות קוקאין. בעיתונות הסרבית נטען כי המשטרה חוקרת חשד שלפיו אומגה "נהג להגיע למכירות פומביות בסוכנות ההפרטה מלווה על-ידי יוצ'יץ', שעבורו רכש חברות. יוצ'יץ' הגיע כי נוכחותו הבטיחה לאומגה שאף אחד חוץ ממנו לא ייתן הצעה". אומגה, יצוין, מכחיש את הטענות הללו.
איך הגיעו הסרבים לאנגל?
אחרי שבוימלגרין נטש, הבינו המשקיעים המוסדיים שהם חייבים למכור את השליטה. משפחת מוריס נבחרה. על שותפים סרבים אף אחד לא דיבר
חזרה לאנגל. כדי להבין את התגלגלות הפרשה הנוכחית אין מנוס מלחזור לתל אביב של נובמבר 2006. בועת הנדל"ן נראתה נוצצת מתמיד, ואיתה גם הצטייר המירוץ לצמרת של איש העסקים החרדי שעיה בוימלגרין כהבטחה עסקית גדולה. חודשים אחדים לאחר שרכש בוימלגרין את השליטה באזורים מנוחי דנקנר תמורת 318 מיליון דולר, רכשה אזורים את קבוצת אנגל תמורת כ-100 מיליון דולר. עבור אנגל היה זה אקזיט מהמשובחים שנרשמו כאן, אולם עבור בוימלגרין - שאז עוד תואר בתקשורת בפרגון כ"איל הנדל"ן החרדי" - סימנה העסקה את תחילת ההתמוטטות. בעקבות המשבר העולמי הלך והתפוגג שווי הנכסים של אנגל, וחובותיה החלו לתפוח בקצב מסחרר. מי שליווה את בוימלגרין משפטית כל הדרך למטה, אגב, היה עו"ד יהודה רווה, אחיו של גד, שייצג את GBES בהצעת ההשתלטות על מה שנותר מקבוצת אנגל.
ב-2009 הבינו בהדרגה מחזיקי האג"ח של הקבוצה את עומק הצרה שאליה נקלעו (חובות האג"ח של הקבוצה שנמכרה נעים סביב ה-600 מיליון שקלים); מעלות הורידה פעם אחר פעם את דירוג האג"ח של אנגל משאבים והתריעה על בעיית נזילות חמורה ועל "סטייה מאמות מידה פיננסיות"; בקיץ של אותה שנה כבר היה ברור שהחברות לא יוכלו לפרוע את מלוא חובותיהן.
בוימלגרין הבין שהוא כבר לא יהיה זה שישיט את הספינה הזאת לחוף מבטחים, והחברות הזמינו הצעות לרכוש את השליטה בהן ולגבש הסדר חוב עם מחזיקי האג"ח. לא מעט גורמים במשק התעניינו: קרדן השקעות ודוד עיני (בעלות השליטה ביבואנית הרכב UMI), יורופורט של מוטי קירשנבאום, תשואה 10 של ויצמן שירי (שמאז נקלעה בעצמה לקשיים אדירים), שותפות בין עו"ד איתן לירז וחיים אסייג, קרן המנוף אוניגו, קבוצה שהורכבה מחברה של שאול אלוביץ' מבזק והחברה הבורסאית טאגור, והקבוצה שנבחרה לבסוף על-ידי מחזיקי האג"ח - קבוצת מוריס.
להודעה על הבחירה, ב-15 במרץ השנה, קדמה שיחת ועידה שקיים דייוויד מוריס עם הגופים המוסדיים ב-24 בפברואר. מוריס סיפר על אביו, קונארד, שהיה "מהציונים המוקדמים" ותורם למדינה משנות החמישים ועד היום, וגילה כי בכוונת האב לעשות עלייה בקרוב משום ש"הלב שלו בישראל". אחר-כך סיפר על עסקי המשפחה בארץ: השותפות עם גיל דויטש ורוני בירם מאקסלנס, שהסתיימה ב-2006, ההשקעה המוצלחת בסודה-קלאב והבעלות על העיתון הימני "מקור ראשון", שמוריס לא שכח להציע למאזיניו "לעשות לו מנוי".
ומה בנוגע לתוכניות לגבי אנגל? "אני לא רוצה להגיד את הכול עכשיו, כי עדיין מוקדם", אמר מוריס, "אבל הפילוסופיה שלנו תהיה אותה פילוסופיה שיש לנו בכל מקום: לגבות את צוות ההנהלה". משה רייך הציג את מבנה הבעלות ב"קבוצת GBES": משפחת מוריס מחזיקה ב-66%, והיתרה בידי בית השקעות בשם "רבלין פרטנרס לימיטד", שפועל בלונדון ובמזרח אירופה.
רייך סירב השבוע להסביר מי היא אותה רבלין פרטנרס. דיבנוביץ' הוא הבעלים של חברת ניהול השקעות בשם "רבלין אסט מנג'מנט", הפועלת מבלגרד.
מהדיווחים לבורסה, מכל מקום, רבלין כבר נעלמה: לאחר חתימת ההסכם עם GBES, ובעקבות דרישה של רשות ניירות ערך להבהרות, דיווחה אנגל כי מוריס מחזיק למעשה רק ב-60% מ-GBES, והיתרה שייכת לאזרח סרבי לא מוכר בשם בוסקו פרוסניקה.
מה קרה כאן? רייך סירב השבוע לספק הבהרות ואמר רק שמה שדווח לבורסה "זה מה שנכון".
אז מה היה הדיווח בשיחת הוועידה שדיבר על שותף אחר?
"נו, באמת. די, אני לא אענה לך על זה. מה שכתוב במאי"ה (מערכת הדיווחים האלקטרוניים לבורסה) - זהו זה".
ההסכם הסודי
עוד לפני אישור המכירה, חתמה GBES על הסכם סודי עם דיבנוביץ'. זמן קצר אחר-כך הוא בוטל, ובמקומו נחתם הסכם עם חברה אחרת שלו
אלא שבמקרה של- GBES ואנגל, מה שכתוב במאי"ה רחוק מלהיות "זהו זה". באותה שיחת ועידה עם המוסדיים אמר מוריס כי פונים אליו גורמים שונים שמתעניינים באנגל, ושייתכן שיהפכו לשותפים.
אך מסתבר שכבר שבועיים קודם לכן נחתם הסכם שותפות בין GBES לחברה של דיבנוביץ' מאיי בהאמה, לייט בלו טריידינג (LBT). בהסכם, שהגיע לידי G, נכתב כי מטרתו ליזום במשותף הצעה למחזיקי האג"ח של אנגל אירופה, "ובכך להשיג שליטה באנגל משאבים". GBES, נאמר בהסכם, תעמוד בפרונט: היא תגיש את ההצעה ותנהל את המשאים ומתנים. החברה מבהאמה תקבל 33% מהמניות שיירכשו תמורת 30 מיליון שקלים שתעמיד כהלוואה לאנגל משאבים, וכן תמורת מימון הערבות הבנקאית שתלווה את ההצעה. ארבעה ימים אחרי חתימת ההסכם, ב-14 בפברואר 2009, התקבלה הערבות במשרדו של עו"ד עופר שפירא, מייצגם של בעלי האג"ח.
הפרקים הבאים ברכישה התגלגלו במהירות. מוריס ניהל, כאמור, שיחת ועידה עם מחזיקי האג"ח, האחרונים בחרו ב-GBES, ובתום מו"מ שניהל מטעמם עו"ד שפירא נחתם ביולי השנה הסכם שלפיו GBES תרכוש את השליטה. כניסת ההסכם לתוקף כפופה לאישור הסדר נושים על-ידי בית המשפט, אישור שטרם ניתן.
בתוך הסאגה הזאת התרחשה עוד מיני-דרמה שלא דווחה לציבור המשקיעים. ב-28 במרץ שלח דייוויד מוריס מכתב, שאליו כותבו גם רווה ודיבנוביץ', ובו הודיע לנשיא LBT על ביטול הסכם השותפות מפברואר. "למרבה הצער", כתב, "אני מוכרח ליידע אותך שלמרות שהצעתנו למחזיקי האג"ח התקבלה, לאחר שביצענו בדיקת נאותות, מצאנו הבדלים מהותיים ששוללים את הצעתנו".
משה נווה, עשיתם בדיקת נאותות על אנגל?
"בוודאי. מה, קנו את זה מהאוויר?"
התגלו במסגרתה בעיות?
"בוודאי, אבל זה הכול דברים שאפשר להתגבר עליהם, לפחות ככה אנחנו מקווים".
למה מוריס כתב לחברה של דיבנוביץ' שהוחלט להשעות את רכישת השליטה בגלל בעיות שהתגלו בבדיקת הנאותות?
"אני לא יודע להשיב על זה. בשלב הזה עוד לא הייתי מעורב. אני לא מכיר את המכתב".
מאוחר יותר חזר אלינו נווה וטען כי "בדיקת הנאותות הראתה שמצב החברה הרבה יותר גרוע מכפי שנראה, ואז כולם נסוגו מההשקעה. מוריס שוכנע לחזור לעסקה ולקחת את הסיכונים בגלל הנחישות של רווה, ששיכנע שבכל זאת אפשר להציל אותה". נווה אף הוסיף כי כשהוחלט לסגת מההצעה, "הערבות הבנקאית שניתנה בנלווה להצעה הוחזרה למשפחת מוריס. אחר-כך היה סיבוב שני".
בניגוד לדברים הללו, עו"ד עופר שפירא, נציג מחזיקי האג"ח, שאצלו הופקדה הערבות, לא שמע על כך.
ארבעה ימים לאחר המכתב שהוזכר, נחתם הסכם שהוגדר כ"סודי בהחלט" בין GBES לחברה אחרת של דיבנוביץ', Tattenhoe, הרשומה בקפריסין, שעניינו "רכישה משותפת" של השליטה באנגל. בהסכם נכתב כי לאור ההתפתחויות, GBES עובדת כעת על הצעה חדשה אף שלבורסה לא דווח על כל הצעה חדשה ובאנגל כלל לא שמעו על כשלים שהתגלו כביכול בבדיקת נאותות. לפי ההסדר החדש, GBES תהיה אחראית לכל המימון של רכישת השליטה באנגל, אולם בהתאם לשיקוליה, תוכל להעניק לחברה של דיבנוביץ' אופציה לממן עד שליש מהעסקה תמורת עד שליש מהמניות.
כאמור, נווה טוען שההסכם בוטל, אך אין ברשותו מסמך המעיד על כך
חודש לאחר מכן, ב-10 במאי, הופיע דיווח בתקשורת הסרבית: בלגרד פילם, חברת בתי קולנוע שהופרטה וכעת מצויה בשליטת דיבנוביץ', הודיעה על כוונתה להשתתף ברכישת השליטה באנגל. זמן קצר אחר-כך הועברה בדירקטוריון החברה החלטה על השקעת 30 מיליון אירו ב-Tattenhoe.
כמה מבעלי מניות המיעוט בחברה התנגדו ואף ניסחו מכתב מחאה לנשיא סרביה. "דיבנוביץ' מתכוון להעביר את הנכסים הפיננסיים של החברה מסרביה לקפריסין ולשים ללעג את ההפרטה (...) ועוד בתקופה קשה זו לכלכלה, עם אבטלה גואה ועוני", נאמר במכתב. "מדוע הרשויות שומרות על שתיקה? האם כולם מושחתים? (...) מי מגן מפני הפשעים של דיבנוביץ'?".
"באספת בעלי המניות", סיפרה השבוע כותבת המכתב, בראנקה קוטאמי, "דיבנוביץ' הודיע על רכישת אנגל והזכיר בנייה של המרינה. כמה ימים אחר-כך ראינו בתקשורת הצהרות שלו שאין לו מושג לגבי החברה הזו והפרויקט".
נזכיר שלאחר ההצהרות הללו, כאמור, הגיע דיבנוביץ' למסיבה שערכה אנגל לרגל קידום פרויקט המרינה.
הקשר הסרבי / צילום: רויטרס
הקשר של גד רווה
איך מתחבר עורך-הדין שהסתבך בעבר עם בנק צפון אמריקה לפרשת אנגל?
לא ברור כיצד נוצר הקשר בין GBES לדיבנוביץ', אולם לא מן הנמנע שהחיבור נעשה באמצעות גד רווה, הפעיל במדינה זה זמן ולפי פרסומים בתקשורת המקומית, גם עבד בשותפות עם גורמים בכירים לשעבר בממשל הסרבי. בעיתון "פוליטיקה" הועלתה סברה כי רווה וגוראן נובקוביץ', שר האנרגיה לשעבר, ניסו לקנות מאנגל את הנכס המרכזי שלה, פרויקט המרינה בבלגרד. נובקוביץ' אישר לעיתון שהוא מכיר את רווה וגם כי התעניין במרינה יחד עם שותפים. עם זאת טען שהוא "לא זוכר" אם רווה היה ביניהם.
רווה בן ה-69 הוא האיש שהתנהלותו תקבע במידה רבה את יכולתה של אנגל (אם תאושר השתלטותה של GBES) להתאושש ולעמוד בהתחייבויות לבעלי האג"ח. בספטמבר הוא מונה למנכ"ל אנגל מזרח אירופה, שרוב הפרויקטים מרוכזים תחתיה. הודעה על מינויו נמסרה לבורסת ה-AIM בלונדון, שם נסחרת החברה, רק לאחר חתימת ההסכם בין GBES למחזיקי האג"ח. עד אז לא הוזכר שמו של רווה בשום הודעה פומבית, וגם לא בשיחת הוועידה שקיים מוריס עם המוסדיים, שבה התיימר להציג את קבוצתו.
רווה כבר התחיל לפעול באנגל. בספטמבר הודיעה GBES לעיתונות הסרבית כי באביב הקרוב תחל בבניית פרויקט המרינה. ההודעה הזו הביאה את העיתונות המקומית לבדוק ולמצוא שבעצם ללא אישור בית המשפט בתל אביב להשתלטות, הפרויקט לא יוכל לצאת לדרך. אף שהאישור טרם ניתן, רייך אומר שהקבוצה כבר עובדת במרץ: "מרגע שנכנסנו כבר עשינו הרבה מאוד דברים להעלאת ערך החברה. אנחנו עובדים, לא יושבים בשקט. עושים קיצוץ בהוצאות, שינוי הסכמים, יזמויות של פרויקטים חדשים, משא ומתן עם בנקים וספקים".
אחד הספקים הוא האדריכל רמי וימר, שתכנן עבור אנגל את פרויקט המרינה. לאחרונה הוא הגיש לבית המשפט בבלגרד בקשה לצו מניעה נגד הפרויקט, מאחר שלטענתו החברה לא שילמה את שכרו המלא. "מאז שרווה נכנס יש לכאורה מישהו לדבר איתו על זה", אומר וימר, "אבל האמת היא שהוא לא פרטנר נעים הליכות, ואני מדבר בלשון המעטה. דיברתי איתו בטלפון - זו היתה שיחה שאני לא רגיל לנהל. הוא אמר שהוא לא יודע, לא חושב, 'תשלח לי מייל ותתאר מה עשית'. שלחתי לו - ומאז אבדו עקבותיו".
נווה בתגובה: "גד והאדריכל סגרו הכל באהבה גדולה". וימר, יצויין, דוחה את התיאור הזה מכל וכל.
בניגוד לאחיו, פרקליט הצמרת יהודה רווה, שנחשף לציבור, גד מתרחק מהתקשורת כמו מאש, אולי בהשפעת הסתבכותו בשנות ה-80 בפרשת בנק צפון אמריקה.
רווה היה אחד הלווים הגדולים מהבנק, ולאחר קריסתו הגיע להסדר חוב עם בנק ישראל, ששימש מפרק. בספטמבר 2000 הגיש כונס הנכסים הרשמי תביעה נגד רווה על סך 32.7 מיליון דולר, שבה נטען כי כשהבנק קרס הסתכם חובו כלפיו ב-3.9 מיליון דולר, אולם בעקבות טענותיו של רווה בתצהיר, כי אינו יכול לעמוד בהחזרים, נחתם איתו ב-1993 הסכם שבו נמחל לו חלק נכבד מהחוב. בתביעה נטען כי חקירה שהזמין לאחר מכן הכנ"ר העלתה כי תצהירו על כך שאינו יכול להחזיר את החוב היה כוזב, מאחר שבאותן שנים היה בעל אחזקות בשווי מיליוני דולרים בחברות באנגליה ובאוסטרליה.
בהודעת אנגל מזרח אירופה על מינויו למנכ"ל אכן נכתב כי ב-1985 הקים חברה בריטית שדרכה היה מעורב ב"אינספור רכישות מוצלחות של תאגידים, בעיקר באוסטרליה", וכי בין 1985 ל-2001 שלט באמצעות קרן משפחתית בלמעלה מ-12 חברות פעילות. בין 1986 ל-1996 הוא אף שימש יו"ר קבוצת Peters & Brownes, יצרנית ומפיצת מזון ענקית ממערב אוסטרליה.
בכתב ההגנה שהגיש בתשובה לתביעת הכנ"ר, טען רווה כי נפל קורבן להונאה מצד בנק ישראל, ששימש כמפרק בצ"א: זה, טען, גרם לו להסכים לשלם לו חמישה מיליון דולר במרמה, אף שכלל לא היה חייב כספים לבצ"א. רווה טען כי רק לאחר שחתם על הסדר השבת החוב, התברר לו כי ההלוואות שקיבל כלל לא יצאו מקופת בצ"א, אלא היו כספים שגייס מנהל סניף הבנק בירושלים מהשוק האפור, ללא ידיעתו, במסגרת ניהול בנק פרטי.
בנק ישראל, טען, גרם לו להסכים לשלם לו חמישה מיליון דולר במרמה, אף שכלל לא היה חייב כספים לבנק. באפריל 2002 הסתיימה הפרשה בפשרה שתוכנה מעולם לא פורסם. גורם שהיה מקורב למגעים אמר ל-G כי במסגרת ההסדר שילם רווה כשני מיליון דולר נוספים. נווה מכחיש את הסכום, אך לא חושף את הפרטים. בתחילת המילניום שב רווה לישראל והחל לחפש השקעות. מפעל קטנטן מקריית שמונה לייצור תמציות מהצומח צד את עינו והוא שכנע את היזם, אגרונום ממטולה בשם אשר חציר, להכניס אותו לחברה עם קבוצת משקיעים נכבדת ביותר: פרופ' יוסי גרוס, דוד חודק וחיים ברנזון. אלא שהסיפור הסתיים עד מהרה במפח נפש, כשב-2003 נכנסה החברה לכינוס נכסים בשל חובות ונמכרה לחברת פיטנס.
באופן חריג, רווה - שכמה שנים קודם לכן עמד, כאמור, בראש תאגיד מזון ענק באוסטרליה - החל לשמש מנכ"ל בפועל של מפעל בשווי של כמיליון דולר מקריית שמונה. פעמיים בשבוע היה מגיע לשם מביתו שבהרצליה, ובחלק מהזמן שכר דירה במטולה. "בהתחלה לא רציתי להיכנס איתו לשותפות בגלל פרשת בנק צפון אמריקה", מספר חציר, "אבל הוא כל כך לחץ עליי ועל אשתי, ישב פה שעות בבית, הוא אדם חלק לשון - ובסוף נכנענו. זו שטות שאנחנו משלמים עליה עד היום. אני קיבוצניק לשעבר, אני ואשתי תמימים מדי ולא מבינים כלום בעסקים, והוא ניצל את זה".
לפני כניסת רווה, טוען חציר, המפעל הרוויח - וכך גם היום, לאחר שנמכר בכינוס נכסים. מה קרה בימי רווה? "החברה התמוטטה בגלל חיסרון מזומנים שנגרם בגלל ניהול כושל. הוא הוסיף המון עובדים בלי להגדיל את המכירות. הוא קנה חברה בלי רשותי. נוסף לכך, הוא לקח הלוואות בשוק האפור. אחרי שהעסק התמוטט באו אליי האנשים האלה ורצו שאשלם. אמרתי, 'זה לא אני, תהרגו אותי, מה תעשו'. אני חושב שהוא עדיין חייב כספים: רק לפני חודשיים בא אליי מישהו ואמר לי שגד חייב לו 800 אלף שקל ורצה לדעת מה אני יודע עליו".
נווה בתגובה, בשם רווה: "חציר ממציא סיפורים. אין לו סיבה להתלונן כי הוא הפסיד במפעל הרבה פחות מגד. גד חזר לארץ עם הרבה כסף והפסיד את כולו במפעל הזה. אז לחציר יש תלונות, ביג דיל".
כתבות
ני"ע
