יוחנן המקביל

א.

כמה שמחתי השבוע וכמה התגאיתי כשמונה יוחנן דנינו למפכ"ל המשטרה, בחיי. כי יוחנן דנינו זה, כך קראתי, הוא בוגר הישיבה התיכונית אור עציון. ממש כמוני.

בחיים שלי לא הייתי שייך לשום אליטה, אתם מבינים. לא הייתי בסיירת כמו ראש הממשלה, לא שירתי בשייטת כמו הרמטכ"ל, לא גדלתי בקיבוץ כמו שר הביטחון, לא חטפתי כאפות מהרב עובדיה כמו שר הפנים, לא התרועעתי עם אוליגרכים כמו שר החוץ, ואפילו לא הייתי עורך דין כמו שר הרווחה. חיי עברו עליי באפרוריות מייאשת.

ילד דתי וממושקף מסניף בני-עקיבא בפתח-תקווה, ג'ובניק בקריה. אמנם אשכנזי, אבל רחוק ת"ק פרסה מכל מוקדי הכוח. והנה, באבחת מינוי - תודה לך, אהרונוביץ', חולה עליך! - ותודות לשערוריית המין של בר-לב, גם אני חלק. גם לי יש משהו להשוויץ בו. יוחנן דנינו ואני למדנו באותה ישיבה. נכון שהוא מבוגר ממני בעשור וקצת, אבל מה זה עשור ביני ובין דנינו.

אז רק שתדעו לכם שיש מקום אחד, בין קריית-מלאכי לאשקלון, ובמקום הזה יש מסדרון ובמסדרון קיר ועל הקיר תלויות תמונות מחזור, ובמרחק של 10 צעדים מקסימום זה מזה תלויים המפכ"ל ואני. האין זו מחשבה מקסימה?

מה אומר לכם, טוב להיות אליטה.

ב.

עושה לי טוב לחשוב שהמפכ"ל ואני חרשנו את ספסלי אותו בית מדרש, אולי אפילו דפדפנו באותו הש"ס ממש, מאותו הסידור ודאי עשינו את עצמנו קוראים.

שוו בנפשכם: בהפסקות טיילנו המפכ"ל ואני באותן המדשאות ואולי עישנו בהיחבא מאחורי אותם השיחים. באותו קו 310 או 300 של אגד נסענו הביתה, באותו המגרש שיחקנו כדורסל, אותם מורים לימדו אותנו, מאותם השיעורים הברזנו.

המפכ"ל - המפכ"ל! - ואני חולקים אותו בית גידול רעיוני. מרגש אותי לחשוב שהמפכ"ל ואני אכלנו מאותן הצלחות ועשינו אותן עסקאות: השלווה של ארוחת הבוקר בשלישי תמורת השניצל של צהרי חמישי. מרטיטה אותי המחשבה שאולי, רק אולי, אפילו גרנו באותו החדר, ומה אתם יודעים, אולי, רק אולי, אפילו ישנו באותה המיטה, המפכ"ל ואני.

לא ביחד, כמובן, אל תכניסו לעצמכם רעיונות לראש, אבל זה לא רעיון כל-כך מופרך. באותו הקיר הבטנו בלילות הארוכים, המפכ"ל ואני, וחשבנו, וחשבנו, ואל מול אותם קירות נרדמנו.

על מה חלמת, המפכ"ל? האם דמיינת שיום אחד תעמוד בראש משטרת ישראל? כי אם אתה שואל אותי, אני חלמתי רק על זיונים. במצבי דאז זה לא היה מופרך פחות משום מפכ"לות. אז הנה, שנינו הגשמנו חלומות.

ג.

אני מנסה להיזכר בשנים ההן. הכול קצת מעורפל, אבל דבר אחד אני יודע לבטח: נער הייתי. ואם אני הייתי נער, המפכ"ל על אחת כמה וכמה. כולנו היינו ילדים, גם אתה ואת, קוראי השורות האלה. גם בכם טמונים זיכרונות. גם לכם היו חלומות ושאיפות, לבטח לא התגשמו כולם. אבל אל תהיו עצובים. הביטו בי, הביטו במפכ"ל - לבטח תוכלו למצוא את עצמכם איפשהו בינינו, על הגרף הזה של ההגשמה וההצלחה.

אתה בטח זוכר, המפכ"ל - אפשר לקרוא לך דנינו, נכון? ככה זה אצלנו בישיבה - אותן שעות קסומות של אחר הצהריים בשבת, איך היינו מתכנסים בבית הכנסת ושרים זמירות נוגות ואחר-כך יוצאים בריקוד עת יצאה לה שבת המלכה.

הו, איך היה מתרחב לו הלב!

אתה בטח זוכר את סדר הערב, את הנחל הקטן שהיה מתמלא בחורפים, את הטלפון הציבורי עם האסימונים במדרגות של הבניין הראשי, איך למדנו לרמות אותו עם התקתוקים. בלב שלך ובלב שלי, המפכ"ל, שמורה לבטח פינה חמה לרב דרוקמן, לרבי יוסי, לרב ענקי, לרב אביאור, לשנים ההן באור עציון.

קראתי שגם אתה הורדת את הכיפה, מה שהופך אותנו לאחים של עוד גורל קטן. הנה אנחנו שותפים לא רק לאותה גירסה דינקותא, לא רק לאותה תחושה בלתי נמנעת של החיים בגירסת הבני-עקיבא ל"בעל זבוב", אלא גם לאותם הלבטים של ההתבגרות.

שנינו חווינו אותה נטישה. אנחנו חולקים את מה שרק אנשים כמונו יבינו ויזכרו בחיוך, לנצח: את התנועה הזו, המהירה, של מבט ימינה, מבט שמאלה ואז נשלחת היד והופ! הכיפה בכיס, והלב מתמלא באותה הרגשה מתוקה של חופש כמעט בלתי נסבל. אתה זוכר את זה, אני בטוח, ואם אתה לא מחייך עכשיו חיוך מפכ"לי אל תקרא לי פויר.

אתה בטח זוכר גם את חילול השבת הראשון. ואתה בטח לא זוכר, כי אי-אפשר לזכור, את הפקפוק הראשון באורח החיים הדתי. אנשים כמוך וכמוני, אנחנו נולדנו מפקפקים. אני לא מכיר אותך, המפכ"ל, אבל אני מכיר בני אדם, ואני יודע שהמפקפקים - רק הם יירשו את הארץ.

אם אני לא טועה, המינוי הזה הופך אותך לדתל"ש הבכיר בישראל. אל תאכזב אותנו, דנינו! אל תבייש את הפירמה. עד עכשיו הוכחת שאתה עשוי מהחומרים הנכונים, אבל מעכשיו הכול עומד להשתנות.

אל תשכח שאתה מייצג פה את כולנו. אנחנו בונים עליך, חבר. כנס בהם כמו שאף אחד לא נכנס בהם, הא? תן להם בראש. ללא מורא, ללא משוא-פנים. תראה להם מי הבוס. ציבור שלם של דוסים לשעבר עומד מאחוריך. אנחנו המשמר האזרחי האמיתי.

ד.

אני לא יודע מתי היית בפעם האחרונה בישיבה. אני עברתי שם לפני כמה חודשים בדרך לאיזה אירוע משפחתי. גלית רצתה לראות את המקום שבו גדלתי, אז עשינו סיבוב עם האוטו.

מה אגיד לך, דנינו, השתנה המקום, ולא לטובה. גדרות הוקמו סביבו, חוצצות בין הישיבה ליישוב. היתה זו אכזבה קטנה. אפילו לא יצאתי מהאוטו.

בשבוע שעבר נכונה לי עוד אכזבה מאותו המקום ממש, עת הציע הרב דרוקמן את הפשרה שלו בעניין הרבנים הגזענים. דרוקמן - מהצדיקים הגדולים שפגשתי בחיי, איש שאור בעיניו ואש תמיד בלבו - הציע להפריד בין ערבים טובים לערבים רעים.

האמת, דנינו, לא יודע מה איתך, אני הרגשתי נבגד. מאוכזב. נבוך. אתה בטח מכיר, דנינו, וגם אתם הקוראים ודאי מכירים, את תחושת הדקירה בלב.

ההשקפות הפוליטיות של הרב ידועות לי לא מהיום, ואין לי בעיה איתן. ז'תומרת, יש לי, אבל זה לא העניין פה. וחוץ מזה: מה להשקפה פוליטית ולגזענות? אבל בסדר, נעזוב את זה עכשיו. אחרי הכול, יום חג הוא לנו.

ה.

שמע, המפכ"ל, אני מתאר לעצמי שאתה מקבל עצות מכאן ועד בכלל ואני מי אני, קטונתי. ובכל זאת, כאזרח, יש לי כמה בקשות.

למה אנשים לא אוהבים שוטרים? אם יורשה לי, נראה לי שהבנתי את הסיבה. היא נעוצה בפער הכמעט בלתי אפשרי בין המשכורות הנמוכות של השוטרים לכוח הכמעט בלתי מוגבל שיש למשטרה. לא יהיה זה מופרך לקבוע שככל שהידרדרו תנאי השירות של השוטרים - כך עלתה מידת האלימות המשטרתית, ואיתה ירד מפלס הכבוד אליהם.

אז קודם כל, תהיה בוס טוב. תשיג לעובדים שלך תנאים משופרים, תעלה להם את המשכורות, תן להם סיבה להיות גאים ושלווים. אנשים גאים ושלווים לא מרביצים לאזרחים תמימים. לאנשים גאים ושלווים אין סיבה לנצל את כוחם לרעה. אנשים מעריכים ומכבדים אנשים גאים ושלווים.

למעשה, המפכ"ל, גאווה ושלווה זה הכוח האמיתי. רובנו אזרחים חפים מכל פשע, אנחנו לא אמורים להיות מאוימים מהפקודים שלך. הכי חשוב זה שיפחדו אלה שיש להם ממה לפחד, אבל רק הם.

תעשה מה שעושים המלכים בסיפורים: פשוט את המדים, תתחפש לאזרח ובוא תראה איך אנחנו מרגישים. מלא זמן לא היית אזרח, אתה בטח לא זוכר איך זה מרגיש. נסה להתקשר למשטרה ותיווכח.

אם אתה גבר, בטל חלק מהעוצמות המיותרות של המשטרה שלך. יותר מדי כוח זה דבר רע. והכי קל והכי רע זה להפעיל כוח על חלשים. זו מהות הריקבון.

בנוגע לאנשים הרעים ולפוליטיקאים המושחתים, אני מתאר לעצמי שאתה יודע מה לעשות: פשוט תפוס אותם וטפל בהם.

 דרור פויר

הרהור

אתה בטח לא זוכר, כי אי-אפשר לזכור, את הפקפוק הראשון באורח החיים הדתי. אנשים כמונו, אנחנו נולדנו מפקפקים