דילמת הביטוח הסיעודי: עד 120 זו ברכה, אבל מי ישלם?

התארכות תוחלת החיים היא ברכה, ואין על כך ויכוח, אולם מבחינת ענף הביטוח היא טומנת בחובה גם כמה איומים. איומים אלה עלולים להשפיע מהותית בעוד כמה עשורים על כמה מחברות הביטוח, ומן הצד השני הם מציפים צורך אדיר של האוכלוסייה, שיש לפתור אותו ולהציע לו פתרונות יציבים, שיישארו יציבים גם בעתיד הרחוק.

ישנם כמה תחומים שבהם תוחלת החיים המתארכת עשויה להוביל כבר כיום לגידול חד מהצפוי בהתחייבויות שחברות הביטוח נוטלות על עצמן בתנאי חוסר ודאות. הראשון שבהם הוא הבטחת מקדם תוחלת החיים בביטוחי המנהלים. התחום השני שבו ניכרת השפעת התארכות תוחלת החיים - של אנשים בריאים ושל אנשים חולים - הוא הביטוח הסיעודי, ובמיוחד ביטוחי הסיעוד לפרט.

הסוגיה הסיעודית מורכבת בהרבה מסוגיית הבטחת המקדם, בשל ההשפעות הצולבות של התקדמות הרפואה, שמאריכה חיים אבל בהרבה מקרים לא משפרת או משנה את איכות החיים מבחינת האדם הסיעודי.

חיים יותר זמן כסיעודיים

בשל התארכות תוחלת החיים והתקדמות הרפואה - שבזכותה מחלות שבעבר היו קטלניות (כמו למשל בעיות לב) הפכו כיום לפחות מאיימות - יותר ויותר אנשים יחיו עד גילאים מבוגרים וימצאו את עצמם בעתיד במצב סיעודי. במקביל, משך החיים של אותם אנשים כסיעודיים יתארך במידה ניכרת, משום שהרפואה המשתפרת מאריכה גם את חיי החולה הסיעודי כסיעודי.

בהקשר זה יש הגורסים כי אחד משלושה מאלו שהגיעו לגיל 65 יהיה בעתידו סיעודי, ויותר ויותר אנשים הופכים סיעודיים כתוצאה מתהליכים דמנטיים, כגון אלצהיימר (וחיים אפילו יותר מאנשים בריאים).

כתוצאה מכך נדרש כיום הציבור להיערכות פיננסית מוקדמת לקראת הוצאה שהופכת סבירה יותר ויותר הסתברותית, מתמשכת יותר ובוודאי יקרה יותר מבעבר, ולכן הצורך בביטוחים הסיעודיים רק גדל, והאחריות למציאת פתרון רובצת גם על המדינה.

כיום קיימים כמה רבדים לביטוח מקרי סיעוד: רובד ראשון הוא המדינה, שאינה מספקת רשת תומכת אמיתית ומלאה - בוודאי מבחינת רוב הציבור; מעל המדינה ניצב רובד הבסיסי של ביטוחי הסיעוד שמספקות קופות החולים לעמיתים שלהן - הנחשב לרובד חשוב. רובד זה עבר בשנים האחרונות שינוי עם הוצאתו של הביטוח הסיעודי אל חברות הביטוח כביטוח קולקטיבי. הרובד העליון הוא ביטוח פרטי אצל חברות הביטוח - בפוליסות פרט ובפוליסות קולקטיביות.

בהקשר זה נציין שבעוד שפוליסות קולקטיביות ניתנות לניהול די בקלות על-ידי חברות הביטוח (האופק האמיתי שלהן הוא 3-5 שנים - עד לנקודת חידוש הביטוח - אז ניתן לייקרן ו/או להפחית את הכיסוי), הרי שפוליסות הפרט הן נעלם גדול, שנשאר כפי שהוא לשנים ארוכות. פוליסות אלה מפחידות את מנהלי החברות המוכרים אותן (או לפחות אמורות להפחיד), בשל ההתחייבות הגדולה הנלקחת על-ידיהן כיום, מבלי יכולת לשער את מספר החולים הסיעודיים בעתיד ואת משך חייהם ככאלה.

במהלך השנים האחרונות הוביל האוצר תהליך של הוצאת הביטוח הסיעודי מקופות החולים - שהן הרובד הבסיסי (ומבחינת רבים גם היחידי) בהקשר הסיעודי - והעברתו לביטוח קולקטיבי| ואף פרטני אצל חברות הביטוח, דרך הקופות. כל זאת התבצע במעבר מ"ביטוחי קרנות הדדיים", שנוהלו לדעת האוצר באופן רחוק מראוי, לביטוח בחברות הביטוח.

התהליך הגיע לשיא ראשון עם העברת הביטוח הסיעודי של חברי מכבי שירותי בריאות לכלל בריאות מקבוצת כלל ביטוח, והוא נמצא כיום לקראת שיא שני, תחת השגחת המפקח על הביטוח, פרופ' עודד שריג, עם הביטוח הסיעודי של שירותי בריאות כללית בדקלה, שבבעלות קבוצת הראל.

הדמיון בין העולם הסיעודי לעולם הפנסיוני עולה גם בהקשר זה: המדינה מעבירה את האחריות לדאגה לעתיד לפרט. אבל כאן גם נעצר הדמיון. מהרבה בחינות, בשוק החיסכון הפנסיוני שולחת המדינה את האדם אל האופציה הזולה של קרן הפנסיה, לעומת אופציית ביטוחי המנהלים. בתחום הביטוח הסיעודי, לעומת זאת, נראה כי המדינה שולחת את המבוטח מקרן פנסיה הדדית וזולה יותר לאופציה המקבילה לביטוחי המנהלים - חברות הביטוח.

כל זאת, כאמור, כשהצורך של הציבור בביטוח סיעודי הולך וגדל, ולאורך זמן עלויות הפתרון ברכישת ביטוח יגדלו בהתאם, במטרה להתאים את מחיר הביטוח להתחייבויות, שישתנו ויתעצמו. מכאן עולה שהמהלך הנוכחי - של מעבר הביטוח הסיעודי הבסיסי בקופות החולים לביטוח באמצעות פוליסות קולקטיביות בחברות הביטוח (שתנאיהן זמניים) - הוא משום דחיית הבעיה.

אם רוצים שהביטוחים האלו יהיו יציבים גם בעתיד הרחוק, ולא רק לכמה שנים קדימה, צריך לתת על כך את הדעת עוד לפני השלמת המכרז הסיעודי של הכללית, ולפני השלמת המהלך שמובילה הממשלה להפיכת כל הביטוחים הסיעודיים לביטוחים פרטיים. השינוי אמנם ייטיב בטווח הקצר עם הלקוחות הצעירים, אבל הוא עשוי להביא לייקור אדיר ולבעיה מבנית בעתיד, כאשר חלקים נרחבים מהאוכלוסייה לא יהיו זכאים לכיסוי בסיסי למקרי סיעוד, או שיחזיקו פוליסה שתנאיה ישתנו ויורעו ברבות השנים.

החברות יוותרו על הרווח - ועל הסיכון

מהצד השני, גם פוליסות הפרט "הרגילות" עשויות להתברר כבעייתיות כפתרון עיקרי לסוגיה, והפעם מצדן של חברות הביטוח. ייתכן שבעתיד יתברר כי שהן לא ידעו כיצד לתמחר כראוי את הפוליסות הללו ביחס להתחייבויות האמיתיות שלקחו כשמכרו אותן. פוליסות הפרט יכולות לשמש כרובד עליון, אך לא כרובד בסיסי לביטוח סיעודי נרחב.

יש מקום לשקול אפשרות שלפחות הרובד הראשון והבסיסי של הביטוחים יהיה במעין קרנות הדדיות (בדומה לקרנות הפנסיה) - ואף בתמיכה של המדינה (למשל בהטבות מס למבוטחים) בדומה למצב בשוק הפנסיוני. רובד זה יתקיים על-ידי המדינה או דרך קופות החולים באמצעות ביטוח הדדי שינוהל על-ידי חברות הביטוח, שמצדן יוותרו על גביית הרווחים שהן גוזרות על הדרך, כולל העלויות של מבטחי המשנה.

בצורה זו יספקו חברות הביטוח לחוסכים עלויות ניהול נמוכות יותר מאשר בביטוח הפרטי, ובתמורה הן יוכלו להימנע מנטילת הסיכון הביטוחי על עצמן, וזאת לצד ביטחון במספרים הגדולים, באופן שייתן מענה גם למבוגרים (גם אם על חשבון הצעירים, אשר עבורם קיימת האפשרות לביטוח נוח יחסית).

פתרון זה יהווה כאמור את הרובד הבסיסי של הביטוח הסיעודי, שישתנה רק לפי המגמות בשטח, ולא כתוצאה משינויים בתמהילי רווחיות ורזרבת ביטחון של כמה מהגורמים השותפים לתהליך, ובראשם חברות הביטוח וחברות ביטוח המשנה. הצעתו היום של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, להוסיף לתשלום סל הבריאות הממלכתי 0.5% עבור הביטוח הסיעודי, נראית כמו התחלה טובה לטיפול בסוגיה שרלבנטית לכולם.